שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    המבצע בעזה כבר בדרך - ואלה יעדיו
    סילוק חמאס מהשלטון, פירוז הרצועה מנשק הרקטות ופיקוח ישראלי אפקטיבי במעברים וב"פילדלפי" לאורך שנים - אלה היעדים האסטרטגיים של הפעולה הנרחבת, שאושרה עוד לפני דו"ח וינוגרד ומתבשלת בימים אלה מדינית וצבאית. גם המשטרה תידרש לגייס כוחות; הציבור והפוליטיקאים - הרבה איפוק וסבלנות

    תושבי שדרות יכולים לקפל את מאהל המחאה בירושלים: הדרג המדיני כבר החליט לצאת למבצע צבאי רחב-היקף ברצועת עזה. אבל ההכנות עדיין לא הושלמו, לכן הוא מתעכב. חבורה מצומצמת של שרים השותפה להחלטה, וכמוהם צה"ל והשב"כ, זקוקים לעוד זמן כדי ליצור את התנאים שיבטיחו את השגת יעדי המבצע בפרק זמן סביר. הכנה טובה, הם מאמינים, גם תמזער את האבידות לכוחותינו, תקצר את משך מתקפת-הנגד ברקטות, שינחית חמאס בתחילת המבצע - ותמנע התפתחויות לא רצויות בגזרות אחרות.

     

    ההחלטה העקרונית לצאת למבצע נפלה עוד לפני שפורסם דו"ח וינוגרד. הסודיות והמידור נועדו לשמר עד כמה שאפשר את גורם ההפתעה. אף שחמאס בעזה כבר יודע שהפעולה ממשמשת ובאה ומתכונן לקראתה, עדיין ניתן להפתיע אותו בכמה תחומים. אם זה יצליח, אפשר יהיה לקצור הצלחה ולמזער אבידות בשלב הראשון והקריטי. הפתעה בשיטות, באמצעים ובגזרות הפעולה עשויה גם לקצר את משך הזמן שבו ייאלץ צה"ל לשהות ברצועה.

     

    מה שכבר דלף לתקשורת ופורסם, מביא נזק ומאפשר לחמאס למקד את הכנותיו. לכן, צודקים אולמרט וברק, כשהם מסרבים לשתף אפילו את הקבינט בפרטי התוכנית ובסוד ההכנות הצבאיות והמדיניות, המתבצעות ממש בימים אלה. גם בצה"ל הונהג מידור חמור, וטוב שכך. אבל הציבור בישראל, שיצטרך לשאת בנטל האבידות ובמחיר הכלכלי של מערכה מתמשכת, צריך לדעת ולהבין באופן כללי בפני מה הוא עומד.

     

    הפעם יש יעד ברור

    החשוב מכל הוא הגדרה ברורה ומדויקת של יעדי המערכה. חלק ניכר מכשלי מלחמת לבנון השנייה נבע מהגדרה רשלנית ולא מציאותית של יעדי המהלך הצבאי, שהחל כמבצע אווירי ונגמר כמלחמה. הפעם, היעדים כבר הוגדרו, והם ברורים. חלקם טקטיים: 1. יצירת מצב של חופש פעולה מבצעי ואיסוף מודיעין לצה"ל ולשב"כ בכל רחבי הרצועה ובמהירות האפשרית. זהו תנאי בסיס הכרחי להשגת היעדים האחרים; 2. צמצום דרסטי של שיגורי הרקטות ופצצות המרגמה במהירות האפשרית; 3. הריסת מירב התשתית הצבאית, מאגר אמצעי הלחימה ואמצעי הייצור שלהם. מדובר לא רק בתשתיות חמאס, אלא גם של הארגונים האחרים ושל משפחות הפשע; 4. חסימת ציר "פילדלפי" באופן שיצמצם לפחות ב-60 אחוזים את ההברחות אל הרצועה וממנה; 5. הימנעות עד כמה שניתן מפגיעה באזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בלחימה ומניעת משבר הומניטארי.

     

    היעדים האסטרטגיים הם: 1. סילוק החמאס מהשלטון והקמת שלטון פלסטיני יציב ברצועת עזה, בפיקוח ובסיוע בינלאומיים; 2. פירוז הרצועה לאורך זמן מנשק תלול-מסלול ומתשתיות לייצור נשק כזה; 3. שמירה ופיקוח ישראליים אפקטיביים לאורך שנים על המעברים לרצועה, כולל ב"פילדלפי" (אם באופן עצמאי או באמצעות הסדר עם הפלסטינים, המצרים וגורמי פיקוח בינלאומיים).

     

    כדי להשיג רשימה שאפתנית זו של יעדים - או לפחות את חלקה הגדול - צריכה ישראל לאבטח את "סביבת הפעולה". במילים פשוטות: ליצור מראש הבנה ותמיכה בינלאומיות למערכה העזתית, ולגייס נכונות (של נאט"ו או גורמים בינלאומיים אחרים) לשתף פעולה בהסדר שיבוא בעקבותיה ויאפשר יציאת צה"ל. עניין זה הוא מרכיב חשוב בהכנות לקראת המערכה. תנאי חשוב אחר להצלחה הוא מניעת הידרדרות והסלמה בגזרות אחרות תוך כדי הלחימה.

     

    חיזבאללה ופטרוניתו איראן עלולים לנסות לפתוח חזית שנייה בצפון, כדי להקל את הלחץ מעל חמאס. שני אלה וגם סוריה צריכים להבין מראש, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שהתערבות מצידם בכל צורה שהיא עלולה לעלות להם ביוקר. צה"ל צריך גם להתכונן לגל פיגועי טרור בגדה; המשטרה צריכה להתכונן להפרות סדר אפשריות בקרב ערביי ישראל. בנוסף לכך, צריך להתכונן לאפשרות שחמאס ינסה לערוך מצעדים המוניים של אזרחים לעבר גבולות ישראל ובתוך הרצועה.

     

    מטחים כבדים בשבועיים הראשונים

    כדי להתמודד עם כל אלה, יש להכין מראש כוחות גדולים (כולל מילואים ומשטרה), באופן שיוכלו להיכנס במהירות ללחימה או לבלימת הפרות סדר המוניות. צריך גם להיות מוכן ציוד רב ומגוון לטיפול בהפרות סדר. כשתתחיל הפעולה הצבאית, חייב הציוד הזה להימצא כבר במאגרים אזוריים הסמוכים למוקדי פורענות אפשריים, או בידי הכוחות. גם העורף צריך להיות ערוך. יישובי הנגב המערבי ייאלצו בוודאות לספוג מטחים גדולים של קסאמים ומרגמות בשבוע-שבועיים הראשונים (במקרה הטוב). אבל לא רק הם צריכים להיות מוכנים - גם בגבול לבנון ואפילו דרומה משם צריכים להיות מוכנים למטחי רקטות.

     

    המשמעות הנגזרת היא שנחוץ יהיה להעמיד חלק ניכר מכוחות הביטחון
    של ישראל בכוננות, לפחות בשלבים ההתחלתיים של המערכה. זאת מלבד ההיקף הגדול במיוחד של הכוח שישתתף בלחימה עצמה. הניסיון הישראלי והבינלאומי במלחמה א-סימטרית נגד גרילה וטרור מוכיח, שסיכויי ההצלחה במערכה גדלים ביחס ישר לגודל הכוח הנוטל בה חלק. ככל שהכוח הנכנס לפעולה גדול יותר כך גדל ההלם בצד השני וקטן מספר האבידות לכוחותינו - זה הוכח באינתיפאדה הראשונה והשנייה אצלנו וגם בעיראק. הבעיה עם כוח גדול היא בעת השהות הסטאטית בשטח. אז מתחילות אבידות, ולכן יש צורך להקדיש גם לעניין זה מחשבה מראש.

     

    כאמור, כדי להשיג את היעדים חייבים צה"ל והשב"כ להגיע במהירות למצב של חופש פעולה, בדומה לזה שנוצר בגדה בעקבות "חומת מגן". אמנם, חופש מבצעי ומודיעיני אינו מחייב לשהות כל הזמן בכל רחבי הרצועה, אבל הכוחות זקוקים לזמן. יעברו חדשים, אולי אפילו שנה עד שאפשר יהיה לראות תוצאות של ממש. אחרי "חומת מגן" היו מבצעים נוספים, וחלפו שנתיים עד שעקומת הפיגועים ירדה בצורה דרסטית. בעזה, אם הכל ילך כשורה, זה ייקח הרבה פחות זמן. אבל אסור לצפות לתוצאות אינסטנט. לשם כך צריך שהציבור והפוליטיקאים בישראל יתאזרו בכל האיפוק והסבלנות שהם מסוגלים לגייס. הציבור צריך גם להפנים את ההכרה שמערכה בעזה תגבה מאיתנו קורבנות בנפש ובמחיר כלכלי.

     

    אפשר לשאוב עידוד מהעובדה, שההכנות המתבצעות בימים אלה בצה"ל בשב"כ - וגם בזירה המדינית - נערכות ביסודיות ובסודיות. שר הביטחון ברק, המנצח על ההכנות, מיישם את הניסיון שצבר בסיירת מטכ"ל. שם מכינים מבצע לעתים במשך חצי שנה ויותר, וכבר הוכח שככל שההכנה יסודית יותר - כך המבצע היה מוצלח יותר ונטול הסתבכויות. נקווה שכלל זה תקף גם לגבי המערכה הגדולה הממשמשת ובאה בעזה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים