קנאה יכולה לשגע אותך לגמרי. אני יודעת
התאהבתי בבעלת הקוקו הבלונדיני שישבה לפניי בחטיבת הביניים, והיא דווקא התאהבה באחד הבנים. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי ברגש הזה, והכאב ממש העביר אותי על דעתי. קנאה הביאה אותי למקומות האיומים ביותר בחיי
כשהתאהבתי בפעם הראשונה, לא התאהבו בי חזרה. זה היה מזמן מזמן, כשישבתי בשיעורים של חטיבת הביניים מאחורי הקוקו הבלונדיני של זו שכל כך רציתי וכמובן לא ראתה בי מעבר לחברה טובה. יום אחד סיפרה לי שהיא רוצה את אחד הבנים בכיתה. מעבר לזה שנפל לי הלב באותה השנייה, התחלתי להרגיש כלפיה וכלפי אותו בחור המון כעס. המון כעס.
התחלתי לעקוב אחרי שניהם. בכל הפסקה הייתי מרימה עיניים מהספר שלי כל כמה דקות, מה המרחק ביניהם, ואם נראו לי קרובים מדי, הייתי דואגת להתחבא ולהמשיך להסתכל, מחזיקה עדיין את הספר בידיים כמעין הסוואה (כן, קראתי ספרים בהפסקות, אני חנונית גאה).
אחר כך היא עברה בית ספר. אני נשארתי לעקוב אחרי חצר שנהייתה בבת אחת ריקה, נטולת דרמה, נטולת כאב, ריקנית באותה מידה. אז חשבתי שאם היא מצאה בו משהו, אולי גם אני אמצא. מובן שלא כך קרה, אבל קצת השתגעתי באותה תקופה, בפעם הראשונה שנתקלתי ברגש הזה. הכאב של לחשוב עליה איתו, ואחר כך הכאב של המרחק ועל כך שהוא יכול עדיין לחבק אותה לפעמים ואני לא – העביר אותי על דעתי. לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים. לאן שהלך, בכל הפסקה, ליוויתי אותו במבט מפחיד למדי. מלבד זה ולשקר לו שאני קצת מאוהבת בו ובגלל זה אני מסתכלת עליו ככה לא עשיתי יותר מדי דרמה. אולי כי ניסיתי להישאר ילדה טובה ובשום מחיר לא לגלות את הטיב האמיתי של רגשותיי. בושה, פחד וקנאה אכלו אותי, אבל רק בפנים.
לצערי, מאז היו עוד כמה פעמים שלא העזתי לדבר על רגשותיי, לא העזתי להיות גלויה, לא העזתי לומר את האמת ורק הבטתי בכאב בנעשה סביבי, בניסיון טיפשי למדי להדחיק. מעולם לא באמת הצלחתי לרמות את עצמי, או אחרים.
במקום בו יש קנאה – אין אמון
"קשה כשאול קנאה" - שיר השירים ממשיך בקנאה את הסיבה לזוגיות: לא רק שימני כחותם על לבבך, כחותם על זרועך, כי עזה כמוות אהבה, אלא גם כי קשה כשאול קנאה. ייסורים, זה מה שהרגש הזה מביא איתו. ייסורים וכאבים שהם חסרי תוחלת. היכן שאין אמון, אין אהבה, קובע הדרום אמריקני בסצינת הטנגו בסרט "מולין רוז'". ובמקום בו יש קנאה – אין אמון. קנאה, כך הוא אומר, יכולה לשגע בנאדם.
זה אולי סימן השבר החזק ביותר של אהבה. השלב בו נגמר האמון, תמה החברות, הנתינה נפסקת ומתחילה ההידרדרות הבלתי נמנעת. זו המראה השבורה שמציגה הקנאה מול האהבה, והיא קשה מכל, כיוון שאינה מכיל איזו נחמה בקצה של הייסורים. רק עוד קנאה ועוד יסורים. זה רגש שמזין את עצמו ומכלה הכל. צדק משורר שיר השירים, החכם מכל אדם, בזה שהשווה קנאה לשאול. אכן, שאול, במובן הכי פשוט של שפל המדרגה הרגשי, האישי, המוסרי. קנאה הביאה אותי למקומות האיומים ביותר בחיי, לתהומות המוסריים הגדולים ביותר. קנאה פירושה חושך, פירושה אובססיה, פירושה הליכה במעגל סגור של שנאה עצמית.
כשאהבה אינה מובעת, אינה גלויה, היא אינה יכולה להימנע מלהיכנס למקומות האלה, המקנאים, האלימים. לא שגילוי האהבה מונע בהכרח את הקנאה, אבל לפחות באהבה גלויה יש ממד של אמת, ולא רק של שברי הזיות ופחדים. כי אהבה שאינה יכולה להתקיים באור, תתקיים בחושך, באפילת ארונות. קשה מאוד לסמוך על מי שחי בחושך שהוא אכן, שם, מעבר לאפילה ביניכם. תמיד יש ספק, תמיד יש מסכים להסיט, תמיד יש שקרים. והיכן שיש שקרים, אין אמון. ואיפה שאין אמון, לא תוכל להיות אהבה. יש רק קנאה ועוד קנאה, ועוד קנאה.
מעגל סגור-הרמטית של שנאה עצמית
כמה פעמים בחיי קרה לי שנכנסתי למעגל הזה, הסגור הרמטית, ומידי כמה מחשבות הכאיבו לי פניה של אותה אחת שהיתה אהובתי והפכה לקנאה יוקדת. מעבר לפצע שזה השאיר בי, ולא פעם גם במי שיקר לי (מעגל שנאה עצמית הוא תמיד כזה שפוגע גם במי שאתה הכי אוהב), זה גרם לי לאבד אמון בעצמי ורק העמיק את הכאב. כדי לצאת מזה, מציע שיר השירים את מה שאהבה מבקשת למן ההתחלה – שימני כחותם על לבבך, כחותם על זרועך. תהיה גלוי, אל תסתתר, לא מבפנים ולא מבחוץ, כי אתה לא באמת יכול להתחבא מפניי האהבה שלך, ובסופו של דבר היא תאכל אותך מבפנים. עליך להיות נאמן לרגשות שלך ואמיתי כלפי חוץ לגביהם.
לימדו אותי לחשוב על המהות, להקשיב טוב לכוונה שמאחורי הדברים. שיר השירים מתווה, בפסוק אחד, את התמצית לחיי רגש טובים: תהיו כנים, תהיו אמיתיים, אל תסתירו – וייחסכו מכם יסורי הקנאה וכובד משקלה של האהבה הלא ממומשת. יש יותר מסוג אחד של ארון בחיים: כל אהבה שאינך מעזה לבטא, מסיבה כלשהי, היא למעשה סוג של ארון. שיר השירים אומר בפשטות: צאו עם האמת שלכם, אמרו אותה לעצמכם והחוצה בפה מלא. ואם יש ספק, כמו שאומרים בצבא, אין ספק.
לפנייה לכתב/ת 
