אל תשימו מצלמות אינטרנט בגן
גיל ונטורה קורא לכל ההורים לחדול מן הצורך לצפות בילדים בגן בשידור חי ולדעת מה הם עושים בכל רגע נתון. תקשורת מסוג זה מרחיקה מאוד מפיתוח איטי ומושכל של אמצעי קשר אנושיים: היכולת לשחרר, להקפיד על הגבולות ובעיקר לתת אמון בבני אדם
"והכי חשוב – מצלמה בגן!", סיכם קולו הרועם של מלך תוכניות התחקירים את פרשת הגננת המתעללת, אותה פרשה שגרמה ללב ההורה הישראלי הממוצע לעשות סלאלומים של פרנויה כל אימת ששלח את צאצאיו אלי גן.
למען האמת, הם עשו שם עבודת קודש בתחקיר. הם הצילו נפשות, אבל אני נותרתי כבר שבועות עם הטעם החמוץ של אותה מסקנה סופית, היסטרית, שכל כך אופיינית לעידן המודרני היהיר, הסבור שהטכנולוגיה תפתור אותו מהכורח להתמודד עם הסוגיות הלא פשוטות שכרוכות בגידול ילדים.
וזה לא באמת עובד ככה.
בתקופה שכל כך מתמקדת בסנסציות, קל מאוד לתת לאותם מקרים מחרידים – אבל חריגים ונדירים – להכתיב לנו כיצד לנהוג גם בשגרה היומיומית והבנאלית. "אף פעם לא מזיק להיות זהיר מדי", יצטדק ההורה הממוצע, וישתול צבא קטן של מצלמות רשת בארבע כנפות הגן. אבל זהו, שלא. "זהיר מדי" הוא שם קוד פוליטקלי קורקט לפרנואידי, חשדן, חסר יכולת לשחרר, חסר יכולת לתת אמון ועמוס רגשי אשם. כן ,זה מזיק להיות זהיר מדי.
בואו נתקוף את הסוגיות הללו אחת אחת.
או שמשחררים, או שלא
"עשו לי טובה, אל תציצו עליהם אחרי שאתם נפרדים מהם בבוקר. אם הם יראו אתכם מציצים, זה רק יקשה עליהם את הפרידה". לפחות שלוש גננות נבונות וטובות השמיעו באוזניי את ההמלצה הזו. עם כולן הסכמתי.
חייבים להיות גבולות ברורים בין הבית לגן (צילום: index open)
כשהילד מתחיל את הקריירה שלו בגן, הוא מבסס ומחזק שני אלמנטים שמהווים מתכון חיוני לנפש בריאה: עצמאות גוברת והבנה טובה יותר של גבולות. בכל הנוגע לעצמאות, לא נותר לי אלא להזכיר את האבחנה הפילוסופית של להקת "בנזין": חופשי זה לגמרי לבד. מבחינת הפעוט, הליכה לגן פירושה התחלת התהליך הארוך של פרידה מן ההורים. שנים ארוכות יידרשו להשלים את התהליך המורכב הזה, אבל גם אם הפעוט ממרר בבכי כל אימת שאתם מנופפים לו לשלום בשער הגן, אל תתבלבלו – חלק נכבד ממנו מת כבר להיפרד מכם ולחקור את העולם הפיזי והאנושי הכל כך מרתק שמחכה בחוץ. כמובן שישנו גם חלק אחר, שלא מעוניין לוותר על החיבוק החם שלכם, אבל אם הקשר הראשוני ביניכם היה סביר עד גבה גלי, כעבור כמה שבועות יתמעטו סצינות הפרידה למינימום בלתי מורגש. העין הווירטואלית שפקוחה מטעמכם על כל פינות הגן, רק תקשה עליכם למלא את חלקכם בתסריט הפרידה הזה.
ואותו רציונל תופס גם לגבי הנושא השחוק כל כך של גבולות. גבולות אינם רק אוסף שרירותי של כללי "אסור" ו"מותר". ההבנה שבעולם שלנו יש גבול בין מקום למקום, בין אדם לאדם, היא הבנה כל כך בסיסית, שאדם מבוגר המפר אותה פעם אחר פעם, מקוטלג בדרך כלל תחת אחת משתי קטיגוריות – עבריין או חולה נפש.
עבודת המחקר של הקטנטן בסוגיית הגבולות מתחילה כבר בגיל אפס. ראשית הוא לומד שיש גבול בין הגוף שלו לגוף של האחר, ולכן אט אט ילמד שאין לשלוח יד קטנה ואלימה למשוך בשערו החצילי של אבא ונטורה, שכן הרעמה השחורה של האחרון שייכת אך ורק לו. לאחר מכן נחשף הינוקא לגבולות שבתוך ביתו שלו. הוא לומד על הגבול הקשוח שקיים בין מדינת חדר המשחקים (ארץ קסומה שמתנהלת על פי הציווי "כמה שיותר בלאגן – יותר טוב") ומדינת הסלון, שם שוררת דיקטטורה קשוחה של סדר ואסתטיקה. בשלב המתקדם יותר, הוא כבר מפליג לפלנטה חדשה: "גן דפנה" – ממלכה מגוונת המנוהלת לראשונה על ידי דמויות סמכות שאינן הוריו וכוללת נתינים בני גילו, ובמעמד שווה לשלו (אבוי!). הוא פוגש גבולות וכללים מורכבים יותר: נורמות של בני גילו, שגרת היום של הגן, טקסים קבועים של חג וסוף שבוע – כל אלה ממשיכים להכניס סדר וארגון בנשמתו הקורמת עור וגידים.
היחשפות למראה פניה של אמו, או לנועם קולה המלטף, באמצע הגן, פשוט תבלבל אותו. אנחנו כמבוגרים יכולים להרשות לעצמנו גמישות בהפעלת הכללים ובציות לגבולות. הילד לא. הוא זקוק לסדר ולגבולות חזקים וברורים. רק בשלב מתקדם יותר של חייו , הוא ילמד לאלתר.
או שנותנים אמון, או שלא
מזל טוב! התקבלת לעבודה חדשה, ואת אצה רצה ליומך הראשון במשרד. את פוסעת בריצה קלה אל עבר עמדת המחשב שלך , והופ! הבוס החדש נעוץ לו שם, מוכן ומזומן להפעיל עלייך מעקב שב"כ צמוד. "אל תפריעי לעצמך, תעבדי!", הוא מפטיר בנימה עניינית כלשהי, אבל כל אימת שאת מקישה ספרה שאינה נושאת חן בעיניו, הוא קופץ ובאמתחתו שפע ביקורת פולנית בונה ומעצבנת.
אילו יכולת לבטא את אשר עם ליבך, אין ספק שהיית תולשת את צווארונו, מצמידה אותו אלי קיר ומטיחה בזו הלשון :"תקשיב חמודי, אני לא מסוגלת לעבוד ככה! או שאתה יורד לי מהווריד, או שתלך נא אחר כבוד לחפש את חבריך. אני לא קולטת – למה שכרת אותי לעבודה אם אתה לא סומך עליי?".
ואותה גזירה תופסת שבעתיים לגננת שבידיה בחרנו להפקיד את הגוזל.
אחת המתנות הכי גדולות שנוכל להעניק למלאך שלנו היא היכולת לתת אמון בעולם, לבטוח באחר. על בסיס האמון הפנימי הזה הוא יוכל להרשות לעצמו להתרחק ולחקור את העולם החדש שבחוץ. ואתם, הורים יקרים, עשיתם דבר נפלא – לימדתם אותו לסמוך עליכם. סחתיין! עכשיו אתם צריכים לקחת זאת צעד אחד קדימה – למדו אותו לסמוך על הגננת. איך תעשו זאת – קודם סימכו עליה בעצמכם, והראו לו שאתם סומכים עליה.
אני יודע כמה זה קשה, אפילו מכאיב, להפקיד את הילד בידי מישהי שאינה בשר מבשרכם, שתהיה מלכת עולמו של הפעוט במשך נתח נכבד של היממה. ועדיין, היכולת לתת אמון קשורה מאוד ליכולת הפנימית שלנו להגיע לרגע שבו מניחים את הבדיקות המקדימות והחשדות הראשוניים בצד, ופשוט מתחילים לסמוך על האחר. כמו שהשלב הזה חיוני בביסוס של זוגיות טובה, הוא הכרחי גם בביסוס הקשר המורכב גננת-ילד-הורים. שום טכנולוגיית תקשורת וירטואלית לא תחליף את המרכיב האנושי הבסיסי הזה: האומץ לבטוח באחר. למען האמת, שימוש מסיבי בה רק ירחיק אותנו מלפתח את האומץ הזה.
עיזבו רגשי אשם, תהיו ענייניים
אני לא יודע מה היה לי קשה יותר לצפייה בתחקיר ההוא של כלבוטק – תמונת הגננת בת האלף המתעללת בילדים או תמונות הזעזוע של ההורים הצופים לראשונה בקלטת הווידיאו. כל כך הרבה ייסורי מצפון קורעי לב נחשפו שם, רובם מז'אנר: "איך לא הרגשנו?".
אגב, די ברור למה לא הרגשנו. ההורה הישראלי, עם כל מעלותיו, אינו סופרמן. ככל אדם שפוי, יש לו נטייה טבעית להניח שהדברים בעולמו מתנהלים בסדר, אלא אם כן הוכח אחרת. אם הוא מבצע בדיקות, הוא יבצע אותן בתחילת השנה. או אז הוא יפקח עין רגישה ובוחנת על כל פיפס בהתנהגות הילד ובתגובות הגננת. למן הרגע שהילד הולך בשלווה ובלי בכי אלי גן, ההורה יפלוט אנחת הקלה משחררת ויטוס לעבודתו.
וכמובן שמה שנכון למכונית המשפחתית תופס גם לצאצא המשפחתי – בדיקות תקופתיות, אלא מה. שגרה אינה רק האויב הגדול של מאבטחים בנמל תעופה, היא גם האלמנט שמסמם אותנו מדי פעם מלבדוק לעומק מה קורה עם הילד שלנו בגן, גם אם אין סיבה בוערת לכך.
שלא יהיה לכם ספק: אם כבר מתחיל לנקר בכם חשד מסיבה זו או אחרת, והבירורים השגרתיים אינם מניחים את דעתכם, לכו על הטכנולוגיה בגדול – ממצלמות דקיקות וסמויות ועד בלשים פרטיים עתירי ניסיון. ההימור שלי – המצב הזה יתרחש רק במקרים יוצאי דופן.
בשאר המקרים, נצטרך לחדול מכל ההשקעה ההיסטרית הזו באמצעי תקשורת מלאכותיים, שרק מרחיקים אותנו מפיתוח איטי ומושכל של אותם אמצעי קשר אנושיים – היכולת לשחרר, היכולת להקפיד על הגבולות ובעיקר – היכולת לתת אמון.
- גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
מחייך למצלמה במשרד של אמא?
צילום: index open
מומלצים
