יום הולדת לחוק נגד הטרדה מינית
חברות הכנסת שעמלו על הצעת חוק ההטרדה ספגו קיתונות של בוז. כעבור עשור שנים אפשר לדבר על מהפכה תודעתית
יום האשה הבינלאומי הוא גם "יום הולדתו" של החוק למניעת הטרדה מינית. השנה מלאו לחוק עשר שנים, וזו הזדמנות להיזכר כיצד נחקק וכן לבחון במה הצליח לממש את יעדיו, והיכן יש מקום לשיפור.
החוק למניעת הטרדה מינית הוכן בוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, בראשות יעל דיין ובהשתתפותה הפעילה של תמר גוז'נסקי. כשהצעת החוק עלתה לקריאה הראשונה במליאה בשעת לילה מאוחרת מאוד ביולי 1997, נתקלה דיין, שהציגה את ההצעה ביחס מזלזל ומלגלג. חבר הכנסת (דאז) זאב בוים קרא לעברה: "כשאת אומרת לא – למה את מתכוונת?". חבריו, ובמיוחד אליעזר זנדברג, פיני בדש ורחבעם זאבי הצטרפו לחגיגה והזהירו שהחוק יאסור על בני אדם לדבר אלה עם אלה מכל וכל. זאבי הסביר לנוכחים שנשים אוהבות לסרב להצעות של גברים כדי שאלה ישובו וינסו – עד שהן תתרצנה. המחשבה שנשים שאומרות "לא" מתכוונות לכך ושפניות מיניות בלתי רצויות הן פוגעניות לא עלתה על דעת נבחרי הציבור הללו. הם נהנו להציג לראווה את עמדותיהם השוביניסטיות.
היתה זו חוויה קשה ומשפילה לחברות הכנסת המציעות, שהועברה בשידור חי בטלוויזיה. עם זאת, החוק צלח את הקריאה הראשונה, ומקץ חצי שנה הוא התקבל גם בקריאה שניה ושלישית, בישיבת מליאה חגיגית לרגל יום האשה.
בעשור שחלף מאז, ובמידה רבה בזכות החוק, השתנו הנורמות הציבוריות בישראל במידה משמעותית ביותר. התבטאויות כמו אלה של חברי הכנסת שהשתתפו בדיון בקריאה הראשונה אמנם קיימות עדיין, אך רבים מזהים אותן היום כסקסיסטיות ופוגעניות, והן אינן זוכות בלגיטימציה ציבורית ממנה נהנו בעבר. רבים בישראל עברו תהליך לימוד והתפתחות והפנימו את ההכרה שמה שפעם נחשב ל"חברמני", עלול להיות פגיעה בכבוד האדם, בחירות, בפרטיות ובזכות האישה לשוויון אזרחי, כפי שקובע החוק. זהו שינוי מעמיק הראוי לשם "מהפכה תודעתית", ויש להתברך בו.
ציפיות גבוהות מדי לשינויים גורפים ומהירים יוצרות אכזבות ותסכול בקרב מי שהיו רוצים ורוצות לראות עולם נטול עוולות, כאן ועכשיו, ומיד. כשמתמקדים בחצי הכוס הריקה, קל לראות כשלונות ולשכוח היכן היינו רק לפני עשור. אבל העובדה היא שלמרות התנגדויות ומאבקים – צעדנו כברת דרך מרשימה. וחשוב מאוד לראות זאת, כדי שלא תרפינה ידינו, ונזכור ששווה להמשיך. כל זאת, כמובן, בעיקר בזכות כל מי שהעזו להחשף, להסתכן ולהתלונן על הטרדות מיניות. להם ולהן אנו חייבים את עיקר ההתקדמות.
עם זאת, יש עוד כמובן הרבה לעשות. שתיים הן הרעות החולות שאני רואה כחמורות ביותר. האחת היא שהציבור הרחב לא למד ככלל מהן ההתנהגויות הספציפיות שהחוק למניעת הטרדה מינית אוסר. בורות זו יוצרת חרדות שווא, האשמות שווא וויכוחים מיותרים. החוק למניעת הטרדה מינית אוסר אך ורק חמש התנהגויות של הטרדה:
סחיטה מינית באיומים;
"מעשה מגונה" (כלומר גירוי, סיפוק או ביזוי מיני ללא הסכמת הזולת);
הצעות מיניות חוזרות ונשנות שהזולת הראה שאינו מעוניין בהן;
התייחסויות מיניות חוזרות ונשנות אל זולת שאינו מעוניין בהן;
ביזוי והשפלה של אדם על רקע מינו, מיניותו או נטיתו המינית.
בנוסף, החוק אוסר להתנכל לאדם עקב הטרדה.
אלה ורק אלה הן ההתנהגויות שהחוק קובע כאסורות. דיונים לאיספור יכלו להחסך אילו השכיל הציבור ללמוד ולהפנים רשימה פשוטה זו.
הבעיה החמורה השניה היא שמקומות העבודה במשק הישראלי טרם הבינו שהחוק למניעת הטרדה מינית חל על כל מעביד ועל כל מקום עבודה. החוק אמנם אוסר על הטרדה מינית בכל מקום ובכל הקשר, גם מחוץ לעולם העבודה. אבל הוא גם מחיל הוראות מיוחדות על כל מקום שבו מעסיקים עובדים, בין שהוא פרטי או ציבורי, גדול או קטן, יצרני או שירותי. כל מקום שכזה חייב למנות אחראית על החוק ולהכשירה לתפקידה; חייב לקבוע הליך ברור לתלונה על הטרדה מינית או התנכלות; חייב להכשיר את העובדים שיידעו מה מותר ומה אסור על פי החוק. מקום עבודה שאינו עושה זאת – חשוף לתביעה אם מתרחשת בו הטרדה מינית. מי שממלא אחר הוראות החוק מוגן מפני תביעה. בנקודות אלה ונוספות – רבה עדיין העבודה לעשור הבא.
ד"ר אורית קמיר, משפטנית, מרצה למגדר באוניברסיטה העברית, מנהלת במרכז הישראלי לכבוד האדם; עמיתה במכון הרטמן
לבלוג של אורית קמיר לחצו כאן. למאמר משפטי מקיף על החוק למניעת הטרדה מינית לחצו כאן.
לפנייה לכתב/ת 
