שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    רווקים במלכודת: גם לכל סיר לחץ יש מכסה?

    האם כולנו מונעים מלחץ? גם אני? לחץ נוקב, עמוק, מכאיב, משתלט? האם נוח לנו להפטיר "ההורים הפולנים שלי רוצים שאתחתן כבר בעוד שאני נפש חופשייה, פרועה ומשוחררת?" הייתכן שכולנו, בעצם, עכברים במבוך האינסופי אחר הנורמה?

    פעמים מעטות בחיים קורה לך שאתה יכול לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו נופל לך האסימון. קם דבר, אתה עושה סוויץ', איך שלא תקראו לזה. לי זה קרה במקום הכי לא צפוי, במהלך עוד שיחת בית-קפה משמימה עם חברה בשישי בצהריים.

     

    ישבנו בקפה השכונתי. כרגיל, הזמנו קפה הפוך, תיקי הענק הונחו אחר כבוד על כסא משלהם, ושוב טחנו לעייפה סנדוויץ' בריאות וסוגיות שכבר לעסנו עד דק. אז מה ההוא אמר, מה אני עניתי, איזה sms נשלח ובאיזו שעה, ושוב התובנה המרעישה שאין גברים נורמליים, כמה רדיקלי. רק תוסיפו לנו שתי פטפטניות נוספות והזיזו את מחוגי השעון עשור אחורה. "סקס והעיר הגדולה" היר ווי קאם. אבל אין סקס בנמצא, ו"העיר", לדאבוננו, היא חולון, כך ש"שעמום והפרובינציה הרדומה" נשמע יותר הולם.

     

    המבט שלי היה מזוגג והמוח על אוטומט. המהמתי מידי פעם את הקריאות שצריך ("הוא אידיוט", "הוא לא רציני!", "את איכותית"), אלא שמשהו בכל זאת העיר אותי מבהייתי האינסופית בחלל.

     

    "איך את כזאת רגועה?" שאלה מ', דוקרת במזלגה את העלים בצלחת, כמו מבקשת לדקור את גברי העולם באשר הם. "לא יודעת", מלמלתי. "יהיה טוב".

     

    מ' צחקה, ומקץ כמה משפטים, שהדחקתי כנראה, הטילה את הפצצה: "את יודעת מה ההבדל בינינו?"

     

    שתקתי, נאמנה לכללי השאלה הרטורית.

     

    "אני, בניגוד אלייך, לא מוכנה לקבל את אופציית הלא".

     

    "מה זאת אומרת?" שאלתי.

     

    מ' המשיכה: "את מוכנה לקבל את האופציה של להיות לבד. אני - לא".

     

    האמירה הסתומה הזו עצבנה ובלבלה אותי גם יחד. "מה זה, ממשק של נוקיה?" שאלתי, "יש אופציות לבחירה?"

     

    "נו באמת", מ' נחרה בבוז, ניכר בה שלא עמדה להיכנע בקלות. "הכל זה בחירה, כאן בראש", עכשיו היא כבר נקשה על מצחה, "ולי - אין בתפריט את האופציה של להישאר לבד".

     

    "תפריט?" התעוררה מלצרית רדומה מאי-שם והושיטה לי למרבה האירוניה תפריט דהוי של קינוחים.

     

    חייכנו והבטתי בחברתי בפליאה: "נכון שאף אחד לא בוחר להיות לבד, 'לא טוב היות האדם לבדו' וכל הקלישאות, אבל אם כל מי שהיה רוצה להיות בזוגיות היה מצליח, לא היתה פרנסה לעשרות אתרי שידוכים ותעסוקה לרבבות הורים פנסיונרים מודאגים".

     

    מ' המשיכה בשלה: "אני לא אהיה לבד, כי זה לא אפשרי. אני אמצא את החצי השני שלי, כי ככה זה חייב להיות".

     

    בשלב הזה כבר שיניתי נושא. הבנתי שעם כל ההערכה לבחורה המקסימה והמשכילה שמולי, תובנות פמיניסטיות כלבבי אמצא במקום אחר. הבחירה שלה במילים "החצי השני" ו"חייבת" הדליקה אצלי את אזעקת המבוי הסתום. אלא שבדרכי הביתה, מתופפת על ההגה לצלילי שיר של פליט "כוכב נולד" כזה או אחר כאחרונת הגרופיות, הבנתי שהתיפוף נובע ממשהו אחר לחלוטין. לחץ.

     

    האם כולנו מונעים מלחץ? גם אני? לחץ נוקב, עמוק, מכאיב, משתלט? האם נוח לנו להפטיר "ההורים הפולנים שלי רוצים שאתחתן כבר בעוד שאני נפש חופשייה, פרועה ומשוחררת?" הייתכן שכולנו, בעצם, עכברים במבוך האינסופי אחר הנורמה?

     

    זו לא המחשבה שמ' רוצה להתחתן שהפריעה לי, שכן לבחורה יש לא רק תוכנית מגירה לחתונה באמתחתה, אלא גם הינומה במגירה. למקרה חירום, אתם יודעים, שהאביר יבוא בארבע לפנות בוקר ויהיה כל כך נחוש ולהוט להתחתן. מה שהפריע לי היתה ההכרה, שגם אני בלחץ, מטורף.

     

    אני לא מבינה כיצד הרשיתי לעצמי ליפול למלכודת המתוחכמת הזו. שלא תטעו, אני בת 24, והשורש ח.ת.ן מרחיק אותי בגועל מכל קטלוג מתחתנים באשר הוא (אלא אם כן אני במספרה. אז זה מה שעושים, זה מגיע קומפלט עם הפן: אוחזים בקטלוג שמלות כלה ופולטים "מכוער" אחת לעשר שניות).

     

    אלא שפתאום, הכמיהה למערכת יחסים רצינית, השאיפה לקשר זוגי כייפי, נעים, פורה, הפכה למפלצת המרימה את ראשה המכוער. "איך את לבד, מה, נו, אין איזה מישהו?" הפכה לשאלה מקבילה ל"מה את עושה בימים אלו?", ואני, חילונית גמורה שכמותי, לא מבינה מתי בדיוק נוח, על שלל הפקלאות והתיבה שלו, זוגות-זוגות, התנחל לי באמצע הסלון, כלומר, התודעה.

     

    אני מוצאת את עצמי נזכרת בערגה בזמנים בהם היה טוב יותר, כאחרונת הזקנים הממורמרים. גיל 18 פלוס, כשהיית יוצא כדי להשתכר, לשמוח, לבלות עם החבר'ה. גיל בו עדיין לגיטימי לבוא לאירועים משפחתיים לבד ולהתמקם על הבופה, מבלי לקבל מבטי נאצה וסימני שאלה מרחפים באוויר. "עוד חתיכת עוגה? סיבוב שני? נו מילא, לא פלא שהיא באה לבד" (מבוסס על סיפור אמיתי).

     

    אם בגילים מאוחרים "השעון הביולוגי מתקתק", נדמה שבשנות ה-20 המתקדמות מתקתקת פצצה. נשים וגברים כאחד לחוצים למצוא "מישהו/י". לחץ חברתי, נפשי, פיזי.

     

    מיד יקומו סניגורי החופש ויטענו בלהט ששכחתי, שבין פרטנר לזוגיות ובין ה"לבד" קיימת קשת ענקית וצבעונית של סטוצים, יזיזות וכל טוב.

     

    בחורים ובחורות שפיתחו זימים במרוצת האבולוציה

    אז נכון, בתוך עמי אני יושבת, וגם לי יש חברים "מפוקפקים", מי יותר מי פחות. בחורים ובחורות שפיתחו זימים במרוצת האבולוציה התל-אביבית שלהם, ואת רוב חייהם מבלים ב"לזרום". אבל גם אחרון הדון-ז'ואנים ואחרונת הסמנתות יתוודו בלחש, על כוס קפה פוסט-האנגאובר, שזה "שלב כזה", מצב זמני. הנדושים אף יעידו, כמעט בלי קול, על הריקנות הגדולה.

     

    אז אני בלחץ. אם אני ב"לחץ לחבר" אני מלקה את עצמי, שכן בתור בחורה משכילה, עצמאית, עובדת, לומדת, בליינית, אם תרצו - אני סותרת את התזה. ואם אני לוקחת את הזמן ומנסה להירגע, אני נלחצת שוב. מי יודע מה קורה שם בחוץ, בזמן שאני נסחפת לי עם השגרה? זורמת אל הים, לשם, כאמור, זורמים כל הנחלים. ומהו אותו ים מסתורי, כתם רחוק באופק אליו כולם מגיעים בסוף, אל המשפחה והנחלה?

     

    וכשאני לא עסוקה בלהילחץ במה יקרה אם לא אמצא זוגיות, אני טרודה במה יקרה אם כן אמצא. בכל זאת, אם שליש מהזוגות מתגרשים ולמען השם, הזוגיות הסהרורית של דץ ופאקינג דצה לא שרדה, איזה סיכוי יש לנו בכלל? פעם, אנשים תכננו על מועד ב' במבחן. היום, המונח "פרק ב'" שגור בפי כל הדיוט. אז לאן כולם רצים? בטלוויזיה, רווקות נואשות רצות לזרועות "הרווק" המסוקס והנחשק, וזוגות רצים לדירה. לאן אני רצה? אני שואלת, תוהה, ונותרת בלא מענה.

     

    כמו ריצה על הליכון בחדר-כושר

    התחושה משולה קצת לריצה על הליכון בחדר-כושר. כולם רצים, או לפחות מעידים על עצמם שהם רצים (שקרנים. התמדתם חודש ופרשתם). מזיעים לצלילי מוזיקת מיינסטרים, ההולמת בעור התוף ומשגעת את המוח. לאן מובילה הריצה הסיזיפית הזו? רודף אחרי עצמך, מותש, מזיע ממאמץ, השרירים דואבים. ברקע מושא החלומות - הגוף שלעולם לא תשיג, מעוצב ומסותת לעילא.

     

    לעת עתה, החלטתי לרדת מההליכון. נכון, אם כבר ללכת עם האנלוגיה הזו עד הסוף, אז מי שמתמיד משיג תוצאות. אבל נראה שהחיים הם לא חדר-כושר ככלות הכל. רקע, יודעים מה? דווקא כן. המחיר גבוה לי מדי, ובסוף, לרוב האנשים, התוצאה העיקרית היא תסכול ורתיעה.

     

    אז אני עוברת מריצה מטורפת להליכה קלה בפארק, לבד, באוויר הפתוח. מי יודע? בכלל לא בטוח שאגיע אל הגזרה המושלמת הבלתי-מושגת. מה שבטוח, משב של קצת אוויר צח ורענן, יעשה לי בינתיים רק טוב.

     

    האימייל של ורד

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא מוכנה לקבל את אופציית ה"לא"
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים