אהבות נולדות ואהבות מתות. ככה זה בטבע
אותו טבע רשלני שעיצב לנו מוחות המדחיקים סופים חד-כיווניים, אבל גם יודעים להרעיד נחיריים. אפשר להתאבל עליהן, אפשר לקבור אותן בחלקה מסומנת, אבל מי בכלל רוצה לחזור לבקר אותן פעם בשנה? מה הטעם?
תומר מביט בי מבעד לחורף התל-אביבי, מנסה למסגר את כאבו בתבניות מילוליות, אך לשווא. הוא מתחיל לדבר ואז משתתק ומפנה מבט מאוכזב-מציאות לעבר רגלי השולחן שתומך בשני ספלי הקפה שלנו. זה מוזר, להביט כך מן הצד בכאב המבולבל של אדם אחר, קרוב ואהוב עליך ככל שיהיה. זה לא כמו למולל באצבעות חסרות מנוחה את הכאב שלך.
לא כל כך מזמן הייתי שם בעצמי. ישבתי אוחז ספל קפה בחצר והפקדתי את שבשבת מחשבותיי בידי הרוח הסתווית. כמו תומר, גם אני ניסיתי להישיר מבט אל הצד הזוגי שבאישיות שלי והמתנתי למוצא פיו. כמו מאמן נוער המביט בחניכיו בחדר ההלבשה העצוב, לאחר ששמטו מידיהם יתרון מבטיח בשניות האחרונות של המשחק. אתה מביט, ממתין להסברים, אבל פוגש שתיקה מבויישת. הרי, מה כבר יש לומר?
ואז אתה מחליט באופן לא מודע, שאם כבר שתיקה אז שלפחות תהיה רועמת. אתה הוזה שהשתיקה הזאת זועקת אליך הסברים נרגשים ותיאוריות מורכבות, שיסבירו את הכל, וישלחו אותך אל שארית חייך חכם יותר:
"טוב, אז מה שהיה שם זה בעצם... וגם... וחוץ מזה... ואני... והיא... ובנוסף... ולכן המסקנה הבלתי נמנעת היא... ". כן בטח. למה לא?
כשהנפש שלך רגועה, כשזאת נפשו של אדם אחר שמחפשת תשובות, אז המוח שלך גם הוא רגוע ודיבורו אבהי: "הבט בני, אלה חוקי הטבע. כמו כל דבר חי ומתפתח, אהבות נולדות ואהבות מתות. אם תשאל אותי מדוע, אשיב לך שאני לא יודע. אהבות מתות זה סימן שאלה גדול ולא פתור, ולפעמים פשוט צריך להשאיר את זה כך".
יש בזה משהו. אהבות נולדות ואהבות מתות. ככה זה בטבע. אותו טבע רשלני שעיצב לנו מוחות המדחיקים סופים חד-כיווניים, אבל גם יודעים להרעיד נחיריים. אפשר להתאבל עליהן, אפשר לקבור אותן בחלקה מסומנת, אבל מי בכלל רוצה לחזור לבקר אותן פעם בשנה? מה הטעם?
אני יודע מה עובר על תומר. אני גם יודע שביננו עובר קיר זכוכית המונע ממני את היכולת להרגיש את געגועי כריות אצבעותיו אל לחיי האהבה שעזבה אותו. אני יודע שהוא כועס. אני יודע שיום אחד הוא יגלה שהוא כועס בעיקר על עצמו. "אהבה" – הפשע הנורא ביותר כנגד העצמי. עדיין, כולנו חוטאים בחדווה.
לפעמים אתה מלשין על עצמך ונתפס
הפושעים האיומים ביותר אינם חושבים על העונש, אלא רק על השלל. לפעמים אתה מלשין על עצמך ונתפס בדרך לזירת הפשע. לפעמים אתם נתפס צעד אחד לפני מעבר הגבול אל חוף מבטחים.
אני יודע שתומר לא עשה שום דבר רע לאיש פרט לעצמו. הוא אחד האנשים הטובים ביותר שאני מכיר. אני יודע שהוא תמך, שהוא ידע להפגין את אהבתו בחיוך, במגע. אני מכיר אותו. אני יודע, שכשהוא יושב מולי ובוהה בספל הקפה המתקרר, האגו שלו זועק להכרה. אני יודע גם שהוא לעולם לא יזכה לה.
הוא רוצה שיכירו בטוב ליבו. שיכירו בהשקעה שלו ובטוהר כוונותיו. אני לא אגלה לו שלקח לה אולי חמש דקות להמציא לה סיפור שאינו מכיר בכל אלה או שעושה בהם שימוש שהוא לא היה מעלה על דעתו. אם היא לא הצליחה לעשות את זה לבד, חברה טובה כבר עשתה זאת עבורה.
כך זה עובד. גם לעוזבים יש אגו הזועק להכרה. הם חייבים לעצמם את האמונה שהם היו בסדר. זה מאוד אנושי. ההבדל הוא שהעוזבים מחפשים גירסה תומכת. הנעזבים שואפים אל האמת. זה מסע שמסתיים רק כשאתה מחליט להרפות ולותר, כי האמת, גם אם קיימת, לעולם לא תהיה בהישג ידך.
כמה קל להביט מן הצד ולחשוב. כמה זה קל, כשמוח שלך אינו מחליק כפות רגליים אל נעלי העקב של אמא, מורח איפור וטוען "עכשיו אני נפש". הנפש היא ילדה בגן משחקים דמיוני המצפה ממך לשתף עימה פעולה. לעולם לא תוכל להבין את ההתכחשות שלה לתובנות בוגרות. לא משנה כיצד תנסה להסביר לה, היא תמשיך לשאול אותך "למה?".
אבל תומר מביט בי ומחכה שאומר משהו, אז אני אומר לו את האמת הפשוטה הראשונה שעולה לי לראש. הדבר הוודאי היחיד שאני מצליח לחשוב עליו שקשור: "תומר, אני מת עליך, אתה יודע את זה, נכון?"
"המצב עד כדי כך גרוע, מה?" הוא משיב לי ומחייך חיוך עצוב.
"בינתיים. מתה לך אהבה. זה על הפנים".
"כן, אני מניח שאתה צודק", הוא מהנהן. "אני יכול לבקש ממך משהו?"
"מה גבר?"
"אל תיתן לי לזיין לך את השכל היום, טוב? בוא נעשה היום משהו מטומטם לחלוטין. מה אתה אומר?"
"בכיף. מטומטם זה טוב. מטומטם זה גברי", אני מחייך אליו והוא מתחיל לצחוק. בערך.
זה יעזור לו ליומיים. בפעם הבאה לשבוע, בפעם שאחרי זה לשבועיים וכן הלאה. ככה זה.
אהבות מתות זה סימן שאלה גדול ולא פתור, ולפעמים פשוט צריך להשאיר את זה כך.
אם אתה יכול.
ואתה לא.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
