שיגרע: מחפשים ריגושים, מתעצלים להשקיע
גם אני פעם חלמתי להיות צלם של הנשיונל ג'יאוגרפיק, או לפחות זה שמנקה את הקקי של האריות באיזו חווה אפריקנית. בסוף מצאתי את עצמי חי את האמרה "החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עושה תוכניות אחרות". וזה לא שאני מתלונן
שיגרה, אֵם כל האסונות, מלכת הדיכאונות, מחריבת העולמות. אוי, כמה שהיא רעה, השיגרע...
צר לי לאכזב אתכם, אבל סביר להניח שרובכם, קוראים יקרים, יגיע בסופו של עניין לשלב בו ימצא עצמו ישוב על הכורסה ביום כלשהו מימות השבוע, השעה תהיה תשע וחצי בערב לערך, מרחוק יישמעו צווחות של הילדה המסרבת בכל תוקף לעשות פיפי של לפני השינה, שימהלו בטון הדיבור המתלהב של קריין הפרסומות שיספר לכם למה כדאי להצטייד בעוד כרטיס אשראי. על השולחן לפניכם יהיו מונחים בערבוביה צבעי פנדה, שאריות קורנפלקס ובדל תפוח חצי אכול שהשחיר כבר. ואז לפתע תמצאו את עצמכם חולמים בהקיץ ורואים בעיני רוחכם את התמונה של האי ההוא שכולם קיבלו בדוא"ל ושמו בתור רקע של שולחן העבודה במחשב.
כן, כך נראים החיים שלנו. מצד אחד כל כך מוחשי, מה שהגיוני, כי הוא הרי באמת קיים איפשהו בקו רוחב 12, מצד שני המציאות האמיתית אינה שמש, עצי קוקוס, חול לבן ומים צלולים, היא משהו יותר בסגנון של תיקיית "WORK" שיושבת מעל אחד מענני הנוצה שבתמונה ובתוכה איזה 40 קבצי WORD ו-EXCEL שמחכים רק לנו.
חבטה עצומה מעירה אותך מהחלום. הצצה שמאלה מגלה כי בן/ת הזוג נחת/ה לידך, בוהה באוויר. המבט החלול והשיער הסתור מעידים כי ממש עכשיו חזר/ה מעוד ערב מרתק של מלחמות אמבטיה עם הזאטוטים שקשרו קשר לאשפז אתכם במוסד סגור עוד לפני בר-המצווה שלהם. חיים מסעירים.
חבטה עצומה מעירה אותך מהחלום (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
גם אני פעם חלמתי להיות צלם של הנשיונל ג'יאוגרפיק, או לפחות זה שמנקה את הקקי של האריות באיזו חווה באפריקה. בסוף מצאתי את עצמי חי בפועל את האמרה "החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עושה תוכניות אחרות" (ג'ון לנון). כל החלומות הגרנדיוזיים נזנחו לטובת בית במושב, אשה, ילדה ואוטו קוריאני.
שלא תתבלבלו, על סקאלת החיים ה"נורמליים" ממש אין לי להתלונן, יש לי מכל טוב, תודה לאל, בטח יחסית לאחרים שמזלם לא האיר להם פנים כמוני. אבל החלום ההוא, הכמיהה לחיים על הקצה, ממשיכים לנקר לי במוח כמו מקדחה של רופא שיניים.
אני כבר "מושקע" למהדרין בחיים האלה
לא, אין לי כוונה לעזוב הכל וללכת, אני כבר "מושקע" למהדרין בחיים האלה, והמשפחה שלי יותר חשובה לי מלרדוף אחרי צ'יטות בסרנגטי. אז למה אתה מיילל? תשאלו, ובכן, אני לא, רק רציתי לדבר אתכם על השאלה האלמותית "איך להתמודד עם השיגרה במערכת יחסים".
זוכרים את הפרסומת ההיא, "רפי, תרגש אותי"? אז זהו, יוסטון, יש לנו בעיה. מדובר על אחת הסוגיות הכי שכיחות, שהמזור עבורה פשוט מאין כמוהו, ועם זאת - הרוב המוחלט לא ממש מצליח לעשות את הפעולה הפשוטה של מיגור השיגרה. כל סקסולוג / מטפל זוגי/ מאמן / פסיכולוג מתחיל ישמח לכתוב מאמר בן 1,300 מילים לכל כלי תקשורת, בו יפרט את הדרכים "לרענן את הזוגיות". אבל בואו נודה בכך, הפתרונות האלה טריוויאליים, וממש לא צריך לשלם 450 שקל לשעה כדי שמישהו יציע לכם לקנות ביגוד תחתון סקסי ונרות ריחניים. הוא שאמרתי, כל אחד יודע היטב בתוך תוכו מה צריך לעשות, אבל משום מה, לא עושה.
מרתק אותי המנגנון הזה שמשתק אותנו בכל פעם שצריך "להוציא את האצבע מהתחת" ולעשות מעשה. בדרך כלל זה בא אחרי ה"פיצוץ הרבעוני", שהוא הריב הרבע-שנתי הגדול. בדומה לגייזר או למעי גס אחרי חמין של שבת, גם אנחנו אוגרים קיטור והמון אוויר חם, שמצטברים בצנרת ולאט לאט בונים לחץ המשתחרר אחת לכמה זמן בקול תרועה רמה. הטריגר יכול להיות כל דבר, החל מזה שהיא אמרה שלא בא לה ללכת להורים שלך כי אמא שלך "מג'ננת אותה", וכלה בזה שלא נענית לבקשתה להוריד את הצלחת מהשולחן – בפעם האלף. כך או כך, אחרי שמתפזר מעט עשן הקרבות, תמיד מגיע המשפט הבלתי נמנע: "מאמי, תראה אותנו, מה קרה לנו..." שממשיך ב"כן, פעם היינו חברים טובים" ומסתיים, איך לא, ב"אנחנו צריכים לצאת פעם בשבוע, ככה, לרענן את הזוגיות". דא עקא, על פי רוב דינם של אותם פרצי רצון טוב לגווע אחרי השבוע הראשון, והאצבע חוזרת אחר כבוד למקום בו השמש אינה זורחת לעולם.
בדרך אנחנו מאשימים את הלחצים בעבודה, את הילדים, את מצוקות הפרנסה, ובצר לנו, כשדוחקים אותנו לפינה, אנחנו מרהיבים עוז להטיח בבן הזוג האשמות בדבר הגדלת ההיקפים שלו או שערות שהחלו לצמוח במקומות בלתי הגיוניים בעליל שמורידים לנו את החשק. בולשיט. חדרי האירוח במושבים מלאים בגברים ונשים שבבית מתנהגים כמו אוגר גוסס, אבל באורח פלא מתמלאים פתאום עזוז ומפגינים רמות אנרגיה וחיוּת שלא היו מביישים גמל מיוחם כל אימת שהם נפגשים בדיסקרטיות בצהרי היום על מנת להתפלש זה בגופו של זה.
בואו נודה בכך: אנחנו מחפשים ריגושים, אבל עצלנים מכדי להשקיע את המאמץ להשיג את זה בזוגיות הפרטית שלנו. לאור האמור מה הפלא שכל כך הרבה אנשים בוגדים?
לפני כמה שבועות נסעתי עם הזוגית ביום שישי בדרך לקפה השבועי הקבוע שלנו, ובאחד מרגעי החסד שאני כל כך מוקיר הבטתי בה אחרי שקראה לי דביל על משהו שאמרתי ופתאום נזכרתי למה התאהבתי בה.
חצינו את השנה הקריטית
"את יודעת", שחתי לה, "חצינו את השנה הקריטית" (יש הטוענים שאחרי שבע שנים מגיע משבר זוגיות קשה, שאם שורדים אותו, יש סיכוי שמערכת היחסים תימשך לנצח). והיא אמרה "כן, תעביר לי את האיזיפארק מתא הכפפות". אחר כך שוחחנו וגם קצת התנשקנו, ופתאום אמרתי לה שלא ברור לי איך עם כל הקידמה והטכנולוגיה עוד לא המציאו "גלולת התאהבות". הרי עולם המחקר כבר הבין מזמן שגם האהבה היא בסך הכל נוסחה כימית, ואחת הסיבות לכך שאנו מאבדים עניין וחשק היא אורגנית נטו. "אם כך", אמרתי, "צריך רק לסנטז את החומרים שאחראים על ההתאהבות ולייצר גלולה. פעם בשבוע ואתה ממשיך להיות מאוהב כל החיים!" סטארט-אפ גאוני!
אשתי לגמה מהקפה, נגסה מקרואסון השקדים ואמרה: "אבל אז זה לא יהיה ניתן להבדיל מתי אוהבים באמת ומתי זה התרופה". צודקת זאתי.
נהוג לחשוב שדגי זהב ניחנו במנגנון ייחודי המאפשר להם לשחות באקווריום של 15 על 15 ס"מ ולהרגיש כל הזמן כאילו הם בטיול אחרי צבא. הסיבה לכך היא שהם זוכרים רק שלוש שניות אחורה, ועד שהם מגיעים לפינה הזו, הפינה הקודמת כבר נראית להם יעד תיירותי לוהט. כך הם לעולם לא משתעממים, והמושג "שיגרה" כלל אינו קיים בלקסיקון שלהם.
אח, לוּ הייתי דג,
פלוּפ פלוּפ
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
