שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    בדרך למצורעים

    שלומעם, נער שבשמו מחזיק את כל תקוות העם היהודי, יוצא למסע כדי לגלות את האמת על משפחתו ונסיבות לידתו. פרק לשבת מתוך "מלכים ג'", ספרה החדש של יוכי ברנדס

    בחמישה עשר לחודש השמיני לקחה אותי אמא אל מערת המצורעים בפעם הראשונה. אני זוכר את התאריך בגלל חגיגת הגשם, שהפכה אותי לילד הכי מפורסם בצרידה. הסיפור התפשט במהירות בכל נחלת אפרים. כולם רצו לשמוע על הנער הקטן שהצליח להערים על חיילי המלך ולהציל את בני עירו.

     

    זה התחיל ביורה, שהוציא החוצה המוני חוגגים ושיבש לנו את התוכנית לחמוק מצרידה עם הנץ החמה, לפני שהאנשים מתעוררים. אמא לא רצתה שהם יראו אותנו יחד על העגלה, כדי שלא ידעו שאני נוסע איתה למערה וינסו להפחיד אותי בסיפורי זוועה על בני אדם בריאים שרק ראו מצורעים מרחוק ומיד נשרו מגופם השערות והציפורניים ובמקום אף נשאר להם חור שחור באמצע הפנים.

     

    אמא היא האדם היחיד בצרידה שלא מפחד ממצורעים. בכל אמצע חודש, כשהירח במילואו, היא נוסעת למערה ומביאה להם תרופות ואוכל ומדברת איתם בקרבה, כאילו הם חבריה. לדעתה אלוהי ישראל דווקא אוהב מצורעים וגומל חסד למי שעוזר להם.

     

    ובאמת, בביתנו תמיד שורה הברכה. משפחות רבות בצרידה כורעות תחת נטל המסים וילדיהן הקטנים נאלצים לעבוד בשדות ובכרמים, ואילו אני יושב בבית וקונה דעת בעזרת מורים שמלמדים אותי לחשב חשבונות, לקרוא ולכתוב, ואפילו לדבר מצרית. גם לאלישבע אחותי הורי ישכרו מורים, למרות שהיא בת.

     

    התיישבתי על העגלה וניסיתי להחביא את ידי הרועדות מתחת לברכי. פתאום התחיל לרדת גשם. אמא התלבטה לרגע, היא לא רצתה להתעכב, אולם הגשם התגבר ונרטבנו מכף רגל ועד ראש, ולא נותרה לה ברירה אלא לחזור הביתה ולהתקין את הגג מעל לראשנו.

     

    השעה עדיין היתה מוקדמת וחשבנו שנצליח לסיים הכול במהירות ולצאת לדרך לפני שמישהו יבחין בנו, אבל לפני שהבנו מה קורה, מצאנו את עצמנו מוקפים. ידיה של אמא שמטו את המושכות ונלחצו אל כתפי. הצצתי החוצה מן העגלה וראיתי המוני אנשים מקפצים ומפזזים בגשם. הם הניפו את זרועותיהם כלפי מעלה וצרחו בקולי קולות: "חג שמח, חג שמח".

     

    המון אדם תמיד מעורר בי תחושה לא נעימה. הבית שלנו שוכן בפאתי העיר, חבוי בתוך חורשת עצים עבותה, ואני רגיל רק לחברת אחותי והורי. תפסתי ברגלה של אמא וחפנתי את פני בחיקה. אצבעותיה הגבירו את לחצן על כתפי. דמויות מטושטשות התחילו לטפס על העגלה מאחור. יכולתי לשמוע היטב את דבריהן, אך לא הבנתי את משמעותם.

     

    "היורה המתין ליום חגנו".

    "סימן לחורף מבורך באפרים".

    "סימן לחורף מבורך בכל נחלת ישראל".

     

    אני לא יודע למה, אבל הדיבורים חסרי הפשר הללו הציפו אותי אימה. הבכי פרץ ממני בבת אחת. האוויר התרוקן מריאותי. הרגשתי שאני נחנק. פתאום שמעתי את אמא צוחקת. הבטתי בה בתדהמה. פניה קרנו מאושר. "חג שמח, שלומעם".

    היא נעמדה והושיטה לי את ידיה. "בוא, נצטרף לחגיגות, מערת המצורעים לא תברח לנו".

     

    אבא יצא החוצה עם אלישבע, ואמא אספה אותה אל חיקה וקיפצה איתה לצלילי התופים והכינורות. אבא ניסה לשכנע אותי לחזור איתו הביתה. בדרך כלל אני שומע בקולו, אבל החגיגה הזו נראתה לי מסקרנת ואמרתי לו בכעס שהפעם אני לא מוכן לוותר.

     

    אמא צידדה בי והזכירה לו שחיילי המלך כבר היו החודש בצרידה ואין סיכוי שהם יבואו שוב. בסוף הוא התרצה ורק דרש שאשאר כל הזמן בקרבתו. התרחקתי ממנו בכוונה והתערבתי בחבורת הילדים. חשבתי שהצלחתי לחמוק ממנו עד שחשתי את שתי ידיו החזקות לופתות אותי במותני ומניפות אותי אל כתפיו.

     

    נזכרתי במשפטים המוזרים שאמרו האנשים שעלו על העגלה ורציתי לשאול אותו למה בשנה שעברה לא היו לנו חגיגות כאלה, גם לא לפני שנתיים, מדוע דווקא עכשיו היורה מבשר על חורף מבורך באפרים ואולי בכל נחלת ישראל. אבל ידעתי שהוא לא אוהב שאני שואל אותו על המנהגים המיוחדים של השבט שלנו, אז החלטתי לדבר על כך עם אמא בדרך למערה.

     

    פתאום הבנתי שאולי כבר לא ניסע היום, הלוא החגיגות תימשכנה עד הערב, הנה הנשים מוציאות החוצה יין ותופינים ופורשות מפות ירוקות על שולחנות ארוכים. ירוק הוא גם צבען של הנערות המחוללות. הן מפשילות את שולי שמלותיהן הירוקות עד מעל לקרסוליהן ומתפתלות כנחשים מול הבחורים הצעירים שמפסיקים לרקוד ומביטים בהן.

     

    גם אבא מפנה אליהן את פניו. איני מאשים אותו. אילו הייתי בגילו גם אני הייתי מביט בנערות יפות, אבל מרגיז אותי שאמא מבחינה במבטיו ומצטרפת בפנים קודרות אל הנשים העורכות את השולחן. אני יודע שהיא חוששת שאבא ייקח לו ביום מן הימים אישה נוספת על פניה, שתהיה צרתה ותאיים על מעמדה במשפחה.

     

    ירדתי מכתפיו של אבא והתנפלתי על האוכל. טעמתי מכל דבר, במיוחד אהבתי את מאפה הלחם הפריך שנמרח בדבש ואת עוגת הצימוקים והדבלים. למרות שהייתי שקוע באכילה לא הסחתי את דעתי מאחותי. ראיתי שאמא טרודה בהגשה ואבא עסוק בשיחה והם אינם שמים לב שהיא עומדת על בהונותיה ומנסה להגיע אל דייסת הדגנים המתוקה. הנחתי בפיה תמר עסיסי שאת גרעינו חילצתי, אך היא ירקה אותו בתיעוב וביקשה שאתן לה דייסה.

     

    פתאום הרגשתי שהשולחן מקפץ והאדמה רועדת תחתינו. אבא ואמא סיפרו לי שהאדמה כועסת על בני האדם שכובשים ומשעבדים אותה. בכל הימים היא נכנעת ומעניקה לנו את פֵּרותיה, אך לעתים, אחת לדור או שניים, היא מתפרצת עלינו והורסת את בתינו. כנראה היום היא כועסת במיוחד, בגלל חגיגת היורה שלנו. במקום להודות לה על תנובתה הטובה, אנו מודים לשמים. לכן היא מנסה להפיל אותנו בכוח על ברכינו, כדי שנזחל עליה שפופים וכנועים ונתחנן אל חסדיה.

     

    מיד נפלתי על האדמה והנחתי את ראשי על רגביה הלחים. הייתי בטוח שהכול נוהגים כמוני, אבל השקט נשמע לי מוזר. נשאתי את מבטי אל האנשים וראיתי שהם עומדים קפואים ועיניהם נעוצות בנקודה כלשהי מאחורי. לא העזתי לקום. נשארתי שכוב על הבוץ עד שהרגשתי שהשולחנות כבר אינם רועדים.

     

    רק אז ראיתי אותם. זו היתה הפלוגה הכי גדולה שראיתי מימי. לא פלא שפרסות סוסיהם הרעידו את השולחנות. היו שם מאה חיילים לפחות. התפלאתי למה שלחו לנו כל כך הרבה חיילים. בכל חודש נכנסת אלינו לצרידה שיירה של עשרה חיילים, לא יותר, שרוכבים על סוסיהם בבטחה ומנופפים לנו בידיהם לשלום. המבוגרים ממהרים להביא את המסים לבית הממשל, ואילו הילדים רצים בעקבות הסוסים ומנסים להשיג אותם.

     

    החיילים אינם כועסים, להפך, הם מחייכים אליהם בחביבות ולפעמים אפילו משליכים לעברם צימוקים ושקדים. פעם יצאתי מהבית בלי רשות וחציתי לבדי את החורשה. כשהגעתי לדרך הראשית ראיתי את הילדים רצים אחרי החיילים והחלטתי להצטרף אליהם.

     

    המפקד שרכב בראש עצר את הסוס והזמין אותי לעלות על האוכף. כנראה הוא שם לב שזו הפעם הראשונה שאני רץ אחריהם. כשאבא שמע על כך הוא כעס מאוד והזהיר אותי לא לצאת לבד מהחורשה ולא להתקרב לשום חייל אף פעם.

    הבטתי בפלוגה הגדולה בשקט, בלי לזוז, כמו שעשו כל האנשים סביבי.

     

    פתאום זיהיתי את המפקד שהרכיב אותי על הסוס. רציתי לשאול אותו למה הם החליטו לבוא אלינו היום בראש כוח גדול, הרי אנו משלמים את המסים כסדרם, אבל ידעתי שאם רק אנסה להתקרב אליו, אבא ייבהל ויכעס, אז המשכתי להתבונן בו מרחוק וקיוויתי שבסוף הוא יזהה אותי וינופף לי בידיו, וכל האנשים יירגעו וידעו ששום דבר רע לא יאונה לנו. אולי החיילים באו אלינו רק כדי לטעום מן המעדנים הטובים שלנו. שיתכבדו כאוות נפשם, למה לא, השולחנות גדושים כל טוב, יש די והותר לכולם.

     

    אולם החיילים לא ניגשו אל השולחנות, אלא המשיכו לשבת על הסוסים בשקט ולהביט במפקדם בדריכות. הוא סקר אותנו בעיניים מצומצמות, למרות שהשמש בכלל לא סינוורה אותו, ואז, לאט לאט, בתנועה ארוכה ומודגשת, הסב את פניו אל החיילים ונד להם בראשו. יכולתי לראות את המבט שלו. הוא היה כל כך מאיים, שעצמתי את עיני בפחד.

     

    פקחתי אותן רק כששמעתי מולי את דהרות הסוסים. תפסתי את אלישבע וקפצתי איתה הצידה ממש בשניה האחרונה. כנראה הרגל שלי התעקמה, כי במקום להמשיך לרוץ עם הזרם, מצאתי את עצמי שוב שרוע על האדמה הבוצית, ואחותי בין זרועותי. היא לא בכתה, ההלם היה גדול מדי. התרוממתי איתה בעדינות, נזהר לא להחליק על הבוץ, וראיתי שהמפות הירוקות מושלכות על הארץ והמאכלים הטובים נרמסים תחת פרסות הסוסים.

     

    "מה החג הזה לכם?" צעק המפקד.

    האנשים ניסו לברוח, אך החיילים כיתרו אותם מסביב. המפקד חזר על השאלה פעם נוספת. רווח לי כששמעתי מאחורי את קולה של אמי: "אנו חוגגים את בוא היורה, אדוני".

     

    הרגשתי גאה מאוד על האומץ שהפגינה. רק היא לבדה, מכל הגברים בצרידה, מעזה לדבר. המפקד השפיל את מבטו ובחן את אמא ביסודיות. "היכן אישך?" פלט לבסוף בלעג, "מדוע הוא מסתתר מאחורי גבך ואינו בא לדבר אלי בעצמו? הזוהי גבורתם המפורסמת של בני אפרים?"

     

    בפסיעות רפות יצא אבא מתוך הקהל ונעמד מולו. ראיתי שהוא מנסה להסתיר את עצבנותו, אך אגלי הזיעה נשרו על מצחו לעין כול. התביישתי בו. המפקד העיף לעברו מבט מהיר. "רעייתך אומרת שאתם חוגגים את בוא היורה. מדוע דווקא השנה הוא מעורר בכם שמחה כזו?"

     

    אבא שתק. חרקתי שיניים וכבשתי את הדמעות שאיימו שוב לפרוץ מעיני.

    "בגלל הבצורת," השיבה אמא במקומו, "אשתקד ירדו גשמים מועטים ויבולינו היו דלים".

    גבותיו של המפקד התקמרו בלעג. "האם אישך אילם?"

     

    קמצתי את אגרופי כששמעתי את צחוקם של החיילים. אבא פצה את פיו, אך במקום לדבר פלט כמה נשיפות כבדות. ניגשתי אליו ואחזתי בידו. רציתי שהוא יתבייש שהבן הקטן שלו יותר אמיץ ממנו, ואולי הבושה הזאת תכריח אותו להפסיק להתנשף כמו תינוק מפוחד ולהתחיל לדבר כמו גבר.

     

    המפקד הביט בי בריכוז, מנסה להיזכר מאיפה הוא מכיר אותי. לפתע הציף חיוך את פניו. החזרתי לו חיוך. קיוויתי שהחיוכים שלנו יפשירו את האווירה המתוחה ויגרמו לאבא ליישר את גבו.

    "אמור לי, ילד, איזה חג חגגתם לפני חג הסוכות?"

    "חג האסיף",לחשה לי אמא.

    "שקט, אישה!" עיני המפקד חזרו אל הבעתן המאיימת.

     

    פתאום נזכרתי שכבר שמעתי על החג הזה. אמא פלטה פעם בזעם שהמלך מכריח אותנו לחוג את חג האסיף של יהודה, ואילו את החג שלנו הוא מצווה עלינו לשכוח.

    "לפני סוכות חגגנו בצרידה את חג האסיף".

     

    אמרתי את המשפט הזה בביטחון. מאחורי נשמעה אוושת רווחה, כאילו כל

    האנשים פלטו יחד את האוויר האצור ריאותיהם. המפקד ציווה עלי להתקרב אליו עוד קצת ולספר לו איך בדיוק חגגנו אותו. בלי לחשוב תיארתי בפניו את הריקודים בשדות, סביב ערמות האסיף הגדולות, ואת המעדנים הנפלאים שעלו על שולחננו. אני לא יודע מנין צצו בראשי התיאורים האלה, אבל על פי הבעת פניו של המפקד הבנתי שאני נשמע משכנע.

     

    "וכיצד הודיתם לאלוהינו?" שאל המפקד לאטו, "העליתם לו קורבנות, או שמא הסתפקתם במנחת האסיף?"

     

    לרגע התבלבלתי, לא ידעתי מה אני צריך לומר. הסתכלתי באמא וראיתי שהפנים שלה מחווירות. החזרתי את מבטי למעלה, אל גב הסוס, וקראתי בקול:

     

    "קורבנות? בצרידה? חלילה לנו! קורבנות אנחנו מקריבים רק בבית המקדש החדש שבירושלים!"

     

    ימים רבים חזרו אנשי אפרים אל המעמד הזה וסיפרו בהתפעלות על הנער הקטן שהצליח להערים על חיילים חמושים ולהציל את אנשי צרידה. גם אמא התפעלה ממני. היא המתינה עד ששיירת החיילים נעלמה בין ההרים וקראה לי לעלות לעגלה ולנסוע איתה למערת המצורעים. הרגשתי שהיו לי כבר מספיק חוויות ליום אחד והצעתי שנמתין עד הבוקר.

     

    "אל תתעצל," האיצה בי אמא, "אני כבר להוטה לספר למצורעים מה קרה לנו היום, שידעו איזה בן חכם יש לי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ברנדס. עיצוב מחודש לעלילות עם ישראל
    צילום: דורון גלעד
    "מלאכים ג'"
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים