צאו לושתי מהווריד
על-פי הגננות, היא לא התייצבה אצל אחשוורוש בגלל קרניים שצמחו לה או כי רצה שתבוא ערומה ואפילו כי העסיקה יהודיות בשבת... אפרת שפירא-רוזנברג תדמיין את ושתי זקופה, גאה ובעיקר - בלי זנב וקרניים
לפני שנתיים היא לא באה כי הוא רצה שהיא תבוא לפניו עירומה. בשנה שעברה היא לא באה מחמת הבושה, בגלל שצמחו לה קרניים. השנה העסק נהיה קצת יותר מורכב, והיא לא באה בעטיו של זנב שצמח באחוריה, כעונש על שהעזה אותה רשעית להעסיק נשים יהודיות בשבת, רחמנא ליצלן. היא, כאמור, סירבה לבוא בזנבה (בקרניה ובעירום מלא - אם נאחד בין כל הגרסאות) לפני המלך וחבר מרעיו, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
מסתבר שגננות ישראל מאד אוהבות להתעכב ולנתח את השאלה מדוע "ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך". אני לא בטוחה שקבוצת מפגש של זבי חוטם בני שלוש עד חמש היא הפורום המתאים לדיון זה, אבל יש לומר שהשאלה ראויה ומעניינת. מהיכן מצאה ושתי את האומץ/ החוצפה/ עזות המצח/ תעצומות הנפש לסרב לציוויו של האימפרטור הגדול אחשורוש, שאמנם היה שיכור באותו רגע, אבל בכל זאת, חלש על מאה עשרים ושבע מדינות מהודו ועד כוש? אכן, שאלה, והיא העסיקה לא רק את הצוות החינוכי של גן ברושים, אלא בעיקר את חכמי ישראל לדורותיהם. וזה כמובן המקום לציין כי כל הגרסאות לשאלת סירובה של ושתי שהביאו ילדי הביתה עם השנים, לא הומצאו על ידי הגננות - כולן מעוגנות חזק ועמוק במסורת ישראל סבא, או בשמה הרשמי - ספרות המדרש.
אבל כאן גם מתחילה הבעיה. כי אם תשאלו את הילדים הרכים, אז עניין הקרניים והזנב הוא לגמרי חלק מסיפור המגילה, בדיוק כמו שהם משוכנעים בקיומו של הפסוק "ויאמר אליהו הנביא בתחפושת חרבונה, גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי... ויאמר המלך תלהו עליו". כי איכשהו, בעיקר בשנות הילדות, מוצאים להם אותם מדרשים את דרכם היישר אל תוך הפשט, ויחד עם זאת, במסלול ישיר לתודעה שלנו. מי מאיתנו לא חפש בצורה קדחתנית את סיפור הילד אברהם שמנפץ את תרפי אביו בנבכי ספר בראשית? מי לא הופתע כשסיפור השלכתו אל כבשן האש סרב להתגלות גם כשקוראים את פרשות נוח ולך לך מן הסוף להתחלה? ומי לא דמיין תמיד את ושתי בקרניה ובזנבה מתחבאת מאחורי הפרגוד מחשש לפאדיחה הענקית שעומדת להתרחש עם חשיפתה בפני אורחי המלך?
פשט, דרש ומה שביניהם
הרבה שנים לקח לי לעשות סדר עם עצמי, ולהעמיד מחדש את תפישתי ביחס לטקסט המקראי והתנ"כי, לאחר ניפוי כל מה שבעצם לא היה שם מלכתחילה. היכולת לקרוא את התנ"ך בצורה "יחפה" כמעט אבדה באופן מוחלט, בגלל אותו עירוב תחומין של מין בשאינו מינו בתהליך הלימוד. המדרשים הרבים אשר מצאו את דרכם אל הפשט היו במקור כלי חינוכי בידי חז"ל - להעברת מסרים, לדיון בשאלות מוסריות, להעברת ביקורת חברתית נוקבת ועוד ועוד. מתוך שיעור קומתם הגדולה חייבת לעלות המסקנה שגם הם עצמם, עורכי המדרשים ומנסחיהם, לא חשבו לרגע שמה שהם אומרים הוא הוא הפירוש לפשט בעצמו, שאם לא כן לא היו מכנים את דבריהם "מדרש". זו היתה מתודיקה - חכמה, יצירתית ומעניינת יותר מסתם דרשה בבית כנסת, להעברת מסרים.
אבל אנחנו, אפעס, לקחנו את זה רחוק מדי. במקום לעשות בדיוק את מה שחז"ל עשו, ולראות את הפשט כפלטפורמה לדיון ערכי, מוסרי, חברתי ואקטואלי - כלומר למדרש, הלכנו במהלך השנים והורדנו את המדרש לרמה של פשט - כן, היו קרניים, היה זנב, ואליהו הנביא אכן עמד מאחורי הווילון והתחפש לסריס של המלך. מתוך ח'ניוקיות אצל הדתיים, ובורות אצל החילונים, הלכנו כולנו וקברנו במו ידינו את הסיכוי להשאיר את התנ"ך כספר חי, נושם ורלבנטי לכולנו גם היום, אשר בו רבדים רבים ושונים שביניהם - גם, אבל לא רק - המדרש.
אז הערב, בשעת קריאת המגילה, אני אנסה לחשוב קצת יותר לעומק מדוע מיאנה ושתי, ובמקום לראות אותה מושפלת ושבורה, אולי אצליח לדמיין אותה כמו שגוסטב דורה צייר אותה - זקופה, גאה ובעיקר - בלי זנב וקרניים.
