רוטב חמוץ מתוק

גבולות המוסר, המדינה והחוק, גבול הטעם הטוב והגבול שמציב כל אדם לעצמו, מעסיקים מאד את הבמאי ערן ריקליס ולא בפעם הראשונה. בסרטו החדש, "עץ לימון", הוא מהלך בין הטיפות וסוחט מחוליי המזרח התיכון את המיץ.

גיבורת הסרט, שמגלמת השחקנית היאם עבאס, היא אלמנה פלסטינית שיוצאת למאבק על מטע לימונים שהולאם ע"י מדינת ישראל לאחר ששר ביטחון ישראלי איכלס את הבית הצמוד לו. השר ישראל נבון, שנראה כקריקטורה ישראלית לא נבונה - מקבל את דרישת השב"כ לכרות את העצים בתואנה שאלה עלולים לסכן את חייו וחיי בני משפחתו. בעזרת עורך דין צעיר ושובה לב (עלי סלימאן) שמגלה בה עניין, מחליטה גיבורת הסרט ללכת עד הסוף ומגיעה עד בג"ץ.

למרות ההכחשות הנמרצות של יוצרי הסרט, התסריט מבוסס על סיפור אמיתי. כל כך אמיתי שזה כואב. ריקליס ושותפתו לכתיבת התסריט, סוהא עראף, מביאים למסך, עטוף בעלילות משנה בדויות, את סיפורה של זוהרייה חסן מורשד, אלמנה בת 72, תושבת הכפר ג'מאל ביהודה ושומרון, שעתרה בשנת 2003 לבג"ץ בבקשה לבחינת חוקיותו של צו גיזום עצים במטע הקרוב לביתו של שר הביטחון דאז, שאול מופז. בחיים כמו בסרט החליט הרכּב של שלוש שופטות, ששיקולי ביטחון גוברים על שיקולי פרנסה ודחה את העתירה.

ריקליס והצלם ריינר קלאוסמן על הסט (צילום: איתן ריקליס)

בראיונות שהעניק ריקליס לעיתונים בחו"ל לא הוזכר הנושא כלל ועיקר. גם בארץ ריקליס לא ממהר לקשור בין הדברים. "עשיתי סרט שמושפע מהמון סיפורים וביניהם מה שקרה לאישה פלסטינית שהשכן שלה התגלה כמופז", הוא אומר, "אבל יש עוד אלף סיפורים כאלה של פלסטינים שמגלים בוקר בהיר אחד שחומה או כביש חוצים את אדמתם ושהעצים, שהיו מהות חייהם, הולאמו מסיבה כזו או אחרת. הטריגר לתסריט אמנם היה הסיפור הזה, שזכה לחשיפה ציבורית מינורית, אבל זה סרט שהוא מצד אחד ריאליסטי מאד ומצד שני מעין פואמה על החיים פה".

היאם עבאס. מרדנית או מיישרת קו? (צילום: איתן ריקליס)

"אני לא מסכים. דורון תבורי מעניק לו עומק שצריך לגלות אותו. הוא מציף את הסוג הזה של האנשים חסרי המודעות, אלה שדוהרים קדימה, גורמים נזקים וממשיכים הלאה. הוא ואשתו הם מקשה אחת שהולכת ומתפוררת כי פתאום היא עוצרת ואומרת - אולי כדאי לפתוח את העיניים ולראות מה יש בצד השני של הגדר שהולכת ונבנית סביבנו. הוא, מצדו, מציג את הרציונל הישראלי הביטחוניסטי שאומר: 'אם אני מוריד את הגדר יירו בנו'. הוא לא קריקטורה, הוא איש אמיתי שאולי נשחק על ידי המערכת שגידלה אותו מגיל צעיר".

דורון תבורי. שר ביטחון הזוי  (צילום: איתן ריקליס)

הדמויות בסרט כלואות בתוך עצמן, בתוך קונספציות, בתוך היסטוריה ובתוך טריטוריה.

"זו המהות של הסרט. רצינו לעשות סרט על בדידות. הם כלואים בחוקים חברתיים, במסורות, בדם הרע שבין שני העמים ובתקשורת לקויה. הם כולם בבית סוהר והחומה שהולכת ונבנית היא לא רק מטפורה, היא הדבר עצמו. זה מצחיק, בשנת 2003 עבדתי עם מצנע במערכת הבחירות של מפלגת העבודה".

"החומה היתה אז הבשורה של מפלגת העבודה ובאופן מדהים מי שהתנגד לה, היה הליכוד. רק אח"כ נעשה השינוי בעמדות הימין, אבל גם הם תלויים בהחלטות של רגע. אם יש מגע פיגוע כולם אומרים שחייבים חומה. ברגע שיש רגיעה מכניסים את התכניות למגירה. החומה הזו היא דו צדדית. היא מפרידה אבל גם כולאת".

ריח הלימון

כשהשיחה מכבידה על הלב, ריקליס מבקש להתנער מאלמנטים מדכדכים. "זה מוביל לתחושה של מסר דכאוני, אבל אני עדיין נתלה בלימונים", הוא אומר, "הם מזכירים את המתיקות החמוצה של החיים פה".

עם נושא נפיץ ממילא, ריקליס מודה שבמהלך העבודה הוא נזהר. "כשאתה בקרביים של המצב כדאי להיזהר", הוא אומר, "זה אזור רגיש ממילא ואין סיבה להיכנס אליו ברגל גסה".

במהלך הכתיבה, הוא אומר, נוספו לעלילה עוד ועוד סיפורי משנה. "בגלל שהעלילה המרכזית פשוטה, גם אם לרגע אתה מסתבך בעומס אינפורמציה, מייד אחרי זה מגיעה אתנחתא", הוא אומר, "אני עושה קולנוע שמכוון לקהל רחב. אני מאמין שהקהל מתוחכם מאד. הוא מבקש אתגר אבל גם רוצה להתרווח בכסא. במובן זה, הסרט הזה הוא כמו חמאה".

"אני מבין מה את אומרת ומסכים. תמיד קיים הפחד לחטוא במידת יתר של תקינות פוליטית או לעצבן מדי. עולה השאלה איך יגיבו לזה בכפר מוסלמי בגליל ואיך יקבלו את זה בתל אביב. אני מנסה לנוע במקום שבו יש היגיון-בריא ונקודת מבט שמתרוממת מעל לסיטואציה. הכי קל להציג את המצב בצבעי שחור-לבן אבל אני מחפש את האפור כי שם המציאות חיה".

"זה חומר נפיץ ממילא וכבנאדם אחראי אני מפעיל צנזורה. בברלין שאלו אם זה סרט פוליטי, עניתי שזה סרט על אנשים שקלועים בסיטואציה פוליטית. אני נזהר בצורה מבוקרת. אני לא בועט בשביל לבעוט ופרובוקציה נראית לי לא רלבנטית כשתשעה מכל עשרה שחיים פה הם נפגעי טרור, הורים שכולים, מפגינים בבילעין או מתנחלים. אני רוצה שכל אלה יקשיבו".

כתבת עם סוהא עראף גם את "הכלה הסורית". שיתוף הפעולה הזה היה עובד גם בסרט שאינו קשור בסכסוך?

למה זה לא קורה?

"כי עוד לא גמרתי באופן פורמלי עם הסכסוך ויש עוד מה לספר. אחרי 'הכלה הסורית' חשבתי שסיימתי עם הפרשייה הזו והנה חזרתי מייד. זה נשמע נורא, אבל כיוצר קולנוע ישראלי אני מרגיש חובה לעסוק בחומרים האלה שבשנים האחרונות יש בריחה מהם. זו לא התרחשות אזוטרית באלסקה, זה כאן ואי אפשר להתעלם מזה".

יש רגעים שאתה וסוהא הולכים על קצות אצבעות?

"ברור. זה טנגו ים תיכוני. אתה צריך לסמוך על הפרטנר שלך, גם אם לפעמים דורכים על זכוכיות. לפעמים אנחנו יוצאים מסינכרון אבל יש תמיכה הדדית. גם עם היאם עבאס, שמגלמת את הגיבורה הפלסטינית בסרט, אני מרגיש אותו הדבר. כל הדמויות על המסך הם חלק ממני, אני מרגיש בנוח עם כל אחת מהן. זה נשמע תמים אבל אני צלחתי את החיים תוך מחשבה שאין טראומה שאי אפשר להתגבר עליה ואין סכסוך שלא צריך לבדוק מחדש, להסיק מסקנות ולהתקדם. צריך יותר מפגשים מסוג זה. חוסר הדיאלוג הוא בעוכרינו".

זהר וולקני

הקריירה של ריקליס זיגזגה לא מעט בין הקולנוע לטלוויזיה, התיעודי לעלילתי ובין סרטים פוליטיים וחברתיים לשוברי קופות שהפכו לקאלט. את המפתח אפשר אולי למצוא בביוגרפיה שלו שזיגזגה גם היא בין יבשות, תרבויות ונקודות מבט. בכיתה ח', שנה אחרי מלחמת ששת הימים, עברה המשפחה לברזיל בעקבות האב, איש משרד הביטחון שעבד בכור בדימונה ויובא למשרד החוץ.

"זה היה שיא תקופת המאבק נגד המלחמה בוייטנאם", הוא מספר, "המחנכת שלי, הגברת וולטר, אלמנת מלחמת וייטנאם, ביקשה מאתנו להביא לכיתה שיר שאנחנו אוהבים. כולם הביאו שירים של הביטלס והסופרימס, ואני הבאתי את 'הכותל'. לקח זמן אבל הפנמתי את המאבקים החברתיים סביבי. הגברת וולטר נתנה לנו לקרוא את 'קן הקוקיה', ספר על אדם בודד  שיוצא נגד המערכת. הספר הזה עיצב לי את החיים. כשחזרתי ארצה, הייתי אדם אחר. זה אפשר לי להסתכל על העולם ממבט רחב יותר גם ברמה החברתית, גם ברמה הפוליטית וגם דרך עיניים של זר".

משם צמחו סרטים כמו "ביום בהיר רואים את דמשק", "גמר גביע" ו"הכלה הסורית" משם גם צמחו שוברי הקופות "זהר" ו"צומת וולקן".

"מה שמעניין אותי", ממשיך ריקליס, "זה לחבר בין תרבות פופוליסטית לאג'נדה

ריקליס מגדיר את עצמו כבמאי מחובר למציאות ואינו מפחד לומר שהוא ניזון ממנה. "עניין החיבור הוא עקרוני. עושה לי לא טוב בגוף כשאני שומע יוצרים שרוצים לעשות סרטים שמנותקים מפה כי נמאס להם", הוא אומר, "אני לא מסוגל. זה מגרה אותי. זה אולי קשור לחינוך שקיבלתי מגיל צעיר או להשפעות של יוצרים כמו קן לואץ', מייק לי והקולנוע האיטלקי של שנות החמישים שינק מהמציאות ולקח אותה שלב נוסף קדימה. ישראל מלאה בחומרים שדורשים שנעשה בהם הגיון. אולי זה מה שאני מנסה לעשות, לקחת את הכאוס הזה ולסדר אותו קצת".

והיום אפשר לומר שאתה מבין את המציאות טוב יותר?

"שאלה טובה. אני חושב שכן. הייתי רוצה לגרום לכמה שיותר אנשים להבין עוד קצת או לחפש תשובות. לכן אני מסתובב שוב ושוב במחוזות האלה. האמריקנים אומרים שזה לא נגמר עד שהאישה השמנה שרה. אני מרגיש קצת ככה. עד שלא יגידו לי לעצור, אני לא עוצר".