מנפלאות הסלולרי: על סף התמוטטות עצבים
שכחתי את הנייד באוטו והחלטתי שלא נורא אם אשאיר אותו שם עד הבוקר. מחכה לי ערב של פוקר עם החבר'ה, והיא ממילא הודיעה לי ערב קודם על סיום יחסינו. תיעוד מצמרר
יום חמישי, שעה 17:12. בכל יום חמישי אני יוצא מוקדם מעבודה. ראשית, זה מעניק הרגשה של סופ"ש ארוך יותר. שנית, זה היום של החברים. בכל יום חמישי מאז שחזרתי להיות רווק (יש שיגידו מאז הפכתי לגרוש) מתכנסים כל חבריי בבית הרווקים המדהים שעיצבתי לעצמי כמין פיצוי על שנים רבות של תסכול ובידוד חברתי שהיו מנת חלקי בנישואים שהסתיימו לא מכבר. זהו ערב רווי אנרגיות והתרגשויות*, שמותיר כבר בסיומו ציפייה גדולה למפגש הבא.
מיד כשנכנסתי הביתה שמתי לב ששכחתי את הסלולרי תקוע בדיבורית של הרכב. התחושה הראשונה שלי היתה זאת שכדאי לצאת להביא אותו, אבל כמעט במקביל לאותה תחושה אינסנקטיבית עלתה בי המחשבה שלא נורא אם המכשיר יישאר ברכב, לא יפריע לי בהכנות לערב וממילא היא לא אמורה להתקשר. הרי רק אתמול היא הודיעה לי על סיום יחסינו בשל "חוסר התאמה ובקוצר ראייה לאופק משותף". בנוסף, גם היא יודעת, למרות היכרותנו הקצרה בת החודש, שיום חמישי הוא יום מקודש.
התחלתי בהכנות לערב, כשברקע מחשבות על אודותיה הולכות ופוחתות. עם תחילת המפגש הרגשתי השלמה מלאה עם עזיבתה והיא כבר הפכה לזיכרון עמום. כנראה משהו שעושים גירושים לאחר שבע שנות נישואים: כל קשר חדש עכשיו מתקבל אצלי עם ההכרה שהכל זמני והאופציה לפרידה תמיד קיימת. ההפך מהתפישה האוטופית המתבקשת בפרק א' של החיים.
בתור מחשבה אחרונה ליום זה הבליחה במוחי דמותה המחויכת
הערב התארך מהרגיל והסתיים בשלוש לפנות בקר. רצוץ מהשבוע הארוך, מחויך מהמפגש המוצלח ונרגש לקראת סופ"ש שבו הילדים בחזקתי, נכנסתי למיטתי, כשבתור מחשבה אחרונה ליום זה הבליחה במוחי דמותה המחויכת. מיהרתי להיפטר ממחשבה זאת באמצעות המנטרה הלעוסה והבדוקה: "מה שצריך לקרות קורה ומה שלא, לא".
התעוררתי בעשר בבוקר במצב רוח מצוין, שבע משינה טובה. כל מחשבה על אודותיה לא עלתה בראשי והייתי עסוק בתכנון יומי. לאחר מקלחת טובה וגילוח מושקע, יצאתי לדרכי לאסוף את ילדיי ממסגרות החינוך. השעה היתה 11:30 כשנכנסתי לרכב והבחנתי במכשיר התקוע בדיבורית. הצצתי בו וחשכו עיניי: 19 שיחות שלא נענו ו-12 הודעות שלא נקראו!
מתוך 19 השיחות שלא נענו, 17 היו שייכות לה, כשתיעוד השיחה האחרונה העיד על ניסיון התקשרות אחרי שתיים בלילה. המום מכמות השיחות ומתזמון השיחה האחרונה, פניתי לסקור את ההודעות. דפדפתי קודם להודעה הראשונה כדי לא לאבד את רצף האירועים, על אף שמאוד רציתי לקרוא מהסוף להתחלה - מין הרגל מגונה שרכשתי לי באחרונה, דבר שכנראה מעיד על הרצון לדעת קודם כל מה הסוף.
התגברתי כאמור על הדחף וקראתי את ההודעה הראשונה. ההודעה היתה ממנה ונשלחה בשעה 17:15, שלוש דקות לאחר שנטשתי את הנייד ברכב. "היי, מה שלומך? מקווה שאתה בסדר". אם לא הייתי יודע על צונאמי המסרונים שבאו לאחר מכן, אולי הייתי מחייך/מגחך. הידיעה שזה מסרון ראשון מיני רבים העלתה בי את רמת החרדה.
ההודעה השנייה שוב ממנה, בשעה 18:16. "אני מבינה שפגעתי בך וכנראה אין לך חשק לענות לי. אני מתנצלת ומקווה שתוכל לענות לי בכל זאת".
פגעת בי? אני כל כך מבודד בשכבות הגנה רבות שעטיתי על עצמי מאז אותה פגיעה אנושה על נפשי נטולת ההגנות כשאשתי לשעבר בישרה לי על רצונה להתגרש, שאף אחת לא מסוגלת לפגוע בי יותר. אין לי חשק לענות? אם הייתי זמין הייתי עונה, ועוד איך!
ההודעה הבאה ממנה היתה ב-18:51. "זה ממש ילדותי ההתנהגות שלך. אמרתי שאני מתנצלת. מה אתה רוצה? שאני אתחנן?" שינויי הניסוח של ההודעות והתגלגלות התיאוריה שליוותה אותן הדהימו אותי והוכיחו לי בצורה ברורה מה רב כוחה של שתיקה. ההודעה הבאה ממנה היתה ב-19:31: "שיהיה לך אחלה הערב. חושבת עליך המון, אני נורא מבולבלת ואני אשמח אם תתן לי זמן נוסף להכיר ולהחליט במצב שפוי יותר מעכשיו".
איזה זמן נוסף? כבר פיניתי את עצמי ממנה
"מה???" שמעתי את עצמי קורא בכל רם. מה זמן נוסף? איזה זמן נוסף? כבר פיניתי את עצמי ממנה. חיוכה החמוד ביצבץ בראשי ובישר על חזרתה לתודעתי. "לעזאזל", סיננתי. אני לא בנוי למשחקי פינג-פונג רגשי. טוב, היא כבר בראש וצריך להתמודד. באצבעות שנעו בעצבנות על מקשי הנייד, עברתי להודעה הבאה. השעה 19:31. "??? בבקשה תענה לי. גם אם התשובה שלילית".
התחלתי להזיע, למרות שהמזגן עבד בשיא כוחו. המחשבה על מה שוודאי עבר עליה בשעות אלה גרמה לי אי נוחות והזדהות עם תחושותיה הקשות שזועקות מן הכתב. חשבתי לעצור בשלב זה והתקשר אליה. "תתאפק", אמרתי בקול. לוותר על מידע זמין זה מחדל מודיעיני ממדרגה ראשונה ונוסחה ברורה לכשלון צורב.
עברתי להודעה הבאה שלה. השעה 20:10. "אני מתקשרת ואתה לא עונה. אני צריכה להבין מזה משהו?"
ההרגשה שמשהו רע עומד לפרוץ היה די ברור. מצב רוחה הלוחמני התבטא היטב במסרון האחרון. ההודעה הבאה היתה ב-20:45 - "תכף אתם מתחילים את הערב שלכם ואני מבקשת ממך לא להשאיר אותי במצב כזה".
ההזדהות עם מצבה המעורער תפסה את כולי והתחלתי לחוש במחנק ובסערת רוחות רגשית באזור הסרעפת. ההודעה הבאה כבר היתה בסגנון אחר. היא נשלחה ב-21:10 והכילה את המילים "בהצלחה, מקווה שתנצח אותם. מבינה שלא פשוט עבורך השינוי ברצונות שלי. מחכה לסוף הערב שלכם. נדבר".
לחשוב שהיא חיכתה ארבע שעות, ובסופן המשיכה שתיקתי הכפויה, הפכה את המצב לבלתי נסבל וגובל בהתעללות נפשית קשה. הצטערתי מאוד שלא לקחתי את הנייד כששמתי לב ששכחתי אותו ברכב.
ההודעה הבאה היתה ב-01:10. "איך היה? מקווה שניצחת. אני מתקשרת, בבקשה תענה לי". וכעבור שבע דקות: ”'תודה' על התגובה. אני ממש מעריכה. כנראה שההחלטה הראשונית שלי היתה אכן נכונה. שיהיו לך אחלה חיים".
רציתי לצעוק "לא!!!!!!" אבל המילים נעתקו מפי. רציתי להתקשר אליה ולספר לה שפשוט הנייד נשאר ברכב והכל כל כך שונה. לא יכולתי. הייתי קפוא. נשארה הודעה בודדת ברצף ההודעות.
קיוויתי שזו הודעה בסגנון מפייס, כזה שמותיר לי חריץ בחלון ההזדמנויות שנפתח בפניי ונסגר לפני שהספקתי להגיב. אבל ההודעה הבאה, בשעה 02:21, השאירה אותי פעור פה לשניות לא מעטות: "אתה אפס!! עלוב נפש וחתיכת אידיוט!!! לעולם לא תדע מה הפסדת. מעולם לא נתקלתי באדם כל כך רע ומגעיל כמוך. הלוואי שתמות!".
אחרי שהתעשתתי, מחקתי אותה מהזיכרון של הנייד ומליבי. נסעתי לאסוף את הילדים. הכי כיף. אליהם האהבה היא אין סופית וללא תנאי.
*בכל יום חמישי, ליגת TEXAS HOLDE'M הטובה בישראל.
האימייל של ג'וספה
מתוך 19 השיחות שלא נענו, 17 היו שייכות לה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
