שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מספר A2459
    הפעם ב"ספר החודש" של ynet וסטימצקי, אורלי וילנאי פדרבוש וגיא מרוז ממליצים על "פפיצ'ק", ספרו המופלא של יוסי שריד, שמתעד את סיפורו האישי של ניצול שואה, שמעיד על ההיסטוריה של כולנו

    בדיוק כשכבר היה נדמה לנו שראינו הכל, את כל הרפש בחברה שלנו, את העליבות, האטימות, ההתעמרות, הרוע- בדיוק אז פגשנו את אסתר פרנק, ומאז אנחנו מוצפים בושה. אסתר שרדה את טרייזנשטט, אח"כ גם את אוושוויץ, ודווקא בפ"ת בגיל 82 היא לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לצאת מהבית. לפני חצי שנה אסתר מתה בעוני ובבדידות.

     

    ככל שפקדנו יותר בתים של ניצולי שואה, כך התחוורה התרמית, המיתוס שמכרו לנו. סיפרו שניצולי שואה הם אנשים רבי ממון שמקבלים המון כסף מגרמניה המקרצפת את עברה. סיפרו והחביאו את האמת ואת הניצולים במחסני הבושה של תולדות ישראל.

     

    באחד הביקורים שלנו בבתי הניצולים פגשנו איש מקסים במיוחד בשם פטר גרינפלד. הוא סיפר שאין לו כסף לסדר את השיניים, גם לא לעזרה בבית. יש לו פנים מאירות ועיניים חמות ושום דבר בהתנהלות שלו לא מסגיר את מה שהאיש הזה עבר.

     

    ספק אם מישהו מפקידי האוצר עצר פעם כדי לשמוע את סיפור החיים שלו, ספק אם עשו זאת בועידת התביעות, (הגוף שאמור להעביר כספים מגרמניה לניצולים ולדאוג לרווחתם), ספק אם מישהו היה יודע אילו לא לקח יוסי שריד את גרינפלד  ותיעד את סיפורו ברכות עוצמתית כל כך בספר, בסיפור חיים, שחובה לקרוא. פפיצ'ק קוראים לספר. פפיצ'ק היה שם החיבה של גרינפלד כשהגיע לאוושויץ בגיל 4.

     

    כל כך קשה, כמעט בלתי אפשרי, "לספר שואה". בני אדם הצליחו להמציא מפלצתיות הגדולה הרבה יותר מכל מילה שתנסה לתאר אותה. פפיצ'ק הוא לא סיפור שואה. הוא סיפור אישי עדין וקורע, הוא שרטוט מינימלסטי המתאר את הזוועה בנגיעות קטנות ורגישות, כאלה שיש רק למי שגדל בבית שבו ינקו עצב, מדור שני יתום ומצולק.

     

    ירושת הכאב התמידי שקיבל שריד מהוריו היא שנתנה בו את היכולת להתחבר חיבור עמוק כל כך למושא סיפרו. פטר גרינפלד, פפיצ'ק. "אני השליח של פטר, חברי ובן גילי" מספר שריד, "אלא שכשאמא שלי הוליכה אותי לגן הילדים של הגננת רבקה במושבה רחובות, הוליכה אמו של פטר אותו ואת אחותו התאומה אל גן הילדים המעונים של מנגלה".

     

     

    לפפיצ'ק היתה אחות תאומה, מרתה. היא ואמו נלקחו למחנה אחד, הוא, לבד, הובל לצריף הניסויים של השטן מנגלה בצד השני. בגיל 5 כששוחרר מחנה ההשמדה הוא היה הניצול הכי צעיר שם אבל כל כך זקן ושסוע.

     

    שמות שונים

    קוראים לו יוזף פפיצ'ק פטר קליינמן גרינפלד גרינברגר- "אלה שמותיו ומרוב שמות הוא היה בן בלי שם", פפיצ'ק , מספר A2459 ,עבר כל כך הרבה גילגולים ושאריות משפחות עד שעלה לישראל והתיישב אשקלון בסוף שנות ה- 70

     

    "אחרי 50 שנה כבר היו צריכים המעגלים להיסגר, זמן רב כל כך עבר, אבל הם לא נסגרים. אחרי 50 שנה כבר היה צריך להיות כל כך ברור מי לחיים ומי למוות, ואפילו זה לא לגמרי ברור, והמעברים מאזור המוות לאזור החיים נשארים פתוחים, ויש מי שעובר ואומר: הייתי מת בעיניכם, והנה אני כאן ואני חי, ויש לי עדות חשובה למסור, ואולי גם תרשמו".

     

    ושריד רושם את מסעו של פפיצ'ק לחיפוש אמו ואחותו, דרך עדויות הערים שהם עוברים בדרך, באמצעות עדויות הדמויות המעונות ששרדו עם פפיצק את אותו הצריף, מגייס כל קול בדרך כדי להאיר חור אחר בלב בלי שיצטרך להושיב את פפיצ'ק על כיסא נותן העדות.

     

    שריד מקבע את רישום עדותו מבלי להכריח את פפיצ'ק לשחזר ולשוב אחורה. גם עדותו של שריד עצמו מאירה את הכאב מזוית קצת אחרת. יוסי שריד, לשעבר שניידר, מתאר את הזיכרון השלם הראשון שלו, הזיכרון המכונן – שכמו פעמון לצווארו באשר ילך יצלצל.

     

    כששריד היה בן 5 המלחמה הסתיימה (בן גילו של פפיצק כשסיים את אוושויץ) ואביו אסף אותו אליו וביקש ממנו אישור לשנות את שמם משניידר לשריד, שם עיברי. "אנחנו נותרנו השריד האחרון למשפחתנו ,אתה מבין, יוסי , מה המשמעות להישאר שריד למשפחה שלמה?".

     

    יוסי הקטן זוכר איך הסתכל אז אל החלון בחוץ וחיפש סימני חיים משום שהסיק שהוא ואביו נותרו האנשים האחרונים על פני כדור הארץ. ואולי גם אמא איננה. שמו נותר מאז שק כבד של זיכרונות.

     

    "אבא אבא עד היום לא אדע אם היית פדגוג גדול או פסיכולוג קטן, ... אם ברכת אותי אז , ילד בן 5, או קיללת אותי בלי משים. מאז אותה שבת אני מחביא בתוכי טלאי שאתה אבי תפרת. כאילו ביקשת לאמר : אל תראו אותו שהוא ילד מארץ ישראל, הוא יהודי בני הוא יהודי".

     

    למסע של פפיצ'ק אין סוף בספר, השאלות נותרות נטולות מענה. אנחנו מכירים היום רק עובדה אחת ברורה וחותכת- אחרי מה שהאיש הזה עבר היתה צריכה מדינת ישראל לפרוס לרגליו מרבד של זכויות, לרפד את זיקנתו ולו במעט שלא ידע כל חייו.

     

    אבל בישראל כמו בג'ונגל, החלש תמיד מפסיד. לפפיצ'ק יש היום משפחה גדולה ותומכת, יש ניצולי שואה רבים שאין להם גם את זה, שנאלצים לעשות כל יום את הסלקציה בין אוכל לתרופות, בין חשבון חשמל לחשבון טלפון- פשוט כי אין. בגרמניה הם זכאים לקבל כמעט את כל זה בחינם.

     

    את סיפורו של פפיצ'ק חובה לקרוא כדי להבין במי אנחנו פוגעים כאן, כדי להבין שבהיעדר הנהגה אחראית המשימה מוטלת על כתפי כולנו כחברה, כבני אדם. לחבק, להקשיב, ולתמוך במי שעוד מעט כבר לא יהיו איתנו ולהציל במשהו את הכבוד האבוד. שלנו. 

     

    • "פפיצ'ק - הוא לא ידע את שמו", הוצאת יד ושם, ידיעות אחרונות וספרי חמד
    • "פפיצ'ק" יימכר בחודש הקרוב ב-25 אחוז הנחה ברשת חנויות סטימצקי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "פפיצ'ק". אין לו כסף לסדר את השיניים
    עטיפת הספר
    צילום: שאול גולן
    שריד. מסע אישי
    צילום: שאול גולן
    מרוז.
    צילום: עופר עמרם
    צילום: דן בלילטי
    וילנאי.
    צילום: דן בלילטי
    7 לילות
    מומלצים