אין הצדקה למדינה היהודית
עולה חדש רצח שלושה מקרובי משפחתו, ילדים שמפחדים ללכת לבית-ספר בבוקר, הורים מתעללים, אונס בקיבוץ, פדופילים בעיר, משפחות פשע משליטות טרור ומשפחות עשירות משליטות עוני והשלטון רקוב. 60 שנה וקצת אחרי השואה, יעל משאלי שואלת מה מותר המדינה היהודית?
60 שנה אחרי ואני מעיזה לכפור בזכותם של היהודים למדינה. לא זכות מטעם הגויים, אלא זכות מוסרית-יהודית, כזו שתצדיק את המהלך הציוני הגדול שהתחיל עשרות שנים לפני "השואה" וחצה את קו הסיום בזכותה. כזו שתצדיק את המחירים העצומים שאנחנו משלמים כדי להיות עם חופשי בארץ ציון וירושלים.
כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן ספגתי והספגתי את תורת הציונות החילונית (...ליהודים אין ברירה אחרת, בגלל האנטישמיות, דרייפוס וכו') וגם את השידרוג הדתי לאומי הנותן למדינה משמעות חיובית של "ראשית צמיחת גאולתנו". כאן גם הלכתי לישון משננת את תולדות הפוגרומים ברוסיה, את זוועות גירוש ספרד והתעוררתי בבוקר כדי להתבונן במספרים הכחולים על זרועות המורים שלי בכתות א' וב' שצרבו בהם הנאצים יימח שמם.
אני בדיוק הדור שנולד למדינה הצעירה, שלמד להצדיק את הקמתה וקיומה בכל הצדקה אפשרית. הדור שחלם ולחם על מדינה יהודית לעם היהודי.
ורק שנות דור חלפו בקושי ובלכתי לישון אני שומעת על עוד עולה חדש מרוסיה שרצח שלושה מקרובי משפחתו, על ילדים שמפחדים ללכת לבית-ספר בבוקר, על עוד נער אתיופי שרצח נער אתיופי אחר, ילדים שהולכים לישון רעבים, הורים מתעללים, תאונות דרכים שאינן כלל תאונות אלא רצח בכוונה תחילה, אונס בקיבוץ, פדופילים בעיר, גטאות של שחורי עור בגדרה, גבר שרצח את אשתו וגיסתו שוטרים שמרביצים מכות רצח להומואים, דור שלם אבוד של בני עולים מקצוות תבל, משפחות פשע משליטות טרור, משפחות עשירות משליטות עוני ובקומי בבוקר רק שנאה וטינה וקנאה וייאוש בכל מקום ומקום וזו היום המדינה היהודית, מדינת היהודים.
ועל כל אלה יש להוסיף שלטון מושחת, מערכת משפט מסוכסכת, משטרה רקובה וחלשה, צבא כובש, משרד אוצר אטום, משרד חינוך אבוד, משרד רווחה קורס, ארגוני נשים וילדים שאינם מצליחים לעמוד בנטל, עמותות חסד שאינן מצליחות להדביק את קצב ההידרדרות, משרד בריאות חולה וסל בריאות חסר וקופות חולים רודפות בצע, בוגרי שייטת מתים ממחלות, וניצולי שואה מושפלים ומנוצלים. מה יהודי בזה? מה מותר המדינה היהודית מכל המדינות האחרות?
אפילו ה"אין ברירה" של הציונות החילונית כבר לא מספיק כדי להצדיק את קיומה של המדינה. יהודים בכל העולם חיים יותר בבטחון מאשר היהודים בישראל.
אבל בעיקר מבחינה מוסרית-יהודית למדינת ישראל של היום אין זכות קיום. המוסר היהודי המבוסס על ערבות הדדית, דאגה יסודית לחלשים בחברה, חוקים כלכליים-חברתיים צודקים, פשוט לא קיים פה. גם המוסר היהודי הנוגע לשלטון מרוסן, מערכת משפט ענווה והתייחסות אל הגר והזר בתוכנו אינם חלק מהאני מאמין של מדינת ישראל.
בניגוד לכל מה שהתרגלנו לחשוב צדקו דווקא אלה שנשארו באירופה שאחרי השואה. אפילו בגרמניה. אולי דווקא הם הבינו שיהודים לא הצליחו ולא יצליחו לעשות מדינה-יהודית, או שמדינה-יהודית לא תהיה יותר טובה מכל מדינה אחרת, או שמדינה יהודית היא הפתרון הכי גרוע לעם היהודי מבחינה תרבותית, רוחנית ופיזית.
שישים שנה וקצת אחרי השואה, שישים שנים בדיוק למדינת ישראל, המוסר היהודי לא קיים יותר, בכל אופן לא במדינת ישראל. אין הצדקה למדינה יהודית.
עמותות החסד לא עומדת בקצב
צילום: ג'רמי פלדמן
מומלצים
