מכתב קטן. מאיש אחד רחוק מכאן
איך יכול צעיר לפתח אישיות כה מורכבת, כה רגישה וכה חדורת אמונה וערכים? מעולם לא דיברנו, אולם בזכות המכתב מרעיד הלב שהשאיר, נדמה לי שהכרתי את סמ"ר גדי עזרא מאז ומתמיד. לקראת יום השנה, הבנתי פתאום שיש לגדי עוד מכתב
לא זכיתי להכיר ממש את סמ"ר גד עזרא ז"ל שנפל בסמטאות ג'נין במבצע "חומת מגן" באיסרו חג פסח, תשס"ב, בעת שחרף נפשו בניסיון חילוץ של קצין שנפגע. אולי מבט מהיר וחטוף אחד זכור לי בעת שביקר את אחיו ואחיותיו, חברים קרובים שלנו מהעיר מודיעין. אך אפילו "שלום" קצרצר, שיחה מקרית ומזדמנת, החלפת מילים זריזה, לא היו מעולם בינינו. ולמרות זאת, לאחר נפילתו ופרסום המכתב מרעיד הלב שהשאיר לגלית, חברתו וארוסתו המיועדת, נדמה לי שהכרתי אותו מימים ימימה, ממש חבר ילדות, מכר ותיק ונאמן.
חברותא עם מכתב
מיום נפילתו, בכל יום זכרון לחללי צה"ל, יש לי "חברותא" קבועה עם גד עזרא ז"ל. אנחנו לא לומדים יחד ספר מוסר או סוגיה תלמודית, גם לא פרשת שבוע. הטקסט המשותף שלנו הוא תמיד המכתב שהשאיר אחריו גד. בכל יום זכרון אנו לומדים ב"חברותא" פיסקה אחרת במכתב. זו לא "חברותא" רגילה. צד אחד שואל, תוהה, מברר, חוקר והצד השני - דומם. גד עזרא לא משיב לי, לא מגיב לדברי. אך אני בשלי. מנסה להבין ממנו איך יכול בחור כה צעיר לפתח אישיות כה מורכבת, כה רגישה, כה חדורת אמונה וערכים. מנסה לדלות ממנו את מקורות העוצמה האנושית, הציונית והתורנית הצצים ועולים מכל מילה במכתב.6 שנים עברו מאז התחלנו ב"חברותא" שלנו, וערב השנה השביעית דומני כי התחלתי להבין שאולי יש עוד מכתב. אולי גד עזרא ז"ל כתב מכתב נוסף טרם מותו. אולי המכתב הזה מתגלגל ברחובות רמאללה וג'נין שם נלחם גד בגבורה מופתית בימי "חומת מגן", אולי בבסיס נידח בו התארגן לקראת הלחימה, אולי אי שם באפוד או ציוד לחימה אחר שהיה ברשותו, אולי ברכב צבאי שהסיע אותו ואת חבריו ליעד הבא, אולי בחדר או עליית גג בו מצא מחסה מהכדורים השורקים מכל עבר, אולי בין דפי ספר שהיה ברשותו. המכתב הזה, שאולי לא ימצא לעולם, לא נכתב לחברתו, גם לא לבני משפחתו, אף לא לחבריו. המכתב הזה נכתב לנו, לכולנו, לכל אחד מאיתנו. ואם יתמזל מזלנו וביום מן הימים נאתר את המכתב, אני יכול להניח כי זה יהיה תוכנו:
עם ישראל, שלום.
אני, גדי עזרא, לוחם ומפקד בגדוד 51 ב"גולני", אוהב את כולכם. אהבה אמיתית וכנה. דתיים וחילונים, עירוניים, בני עיירות הפיתוח וקיבוצניקים, ותיקים ועולים חדשים, אשכנזים וספרדים. ככה חונכתי. ככה גדלתי. בבית אבא, ב"בני עקיבא", בישיבה התיכונית "אדרת" בבת ים, בישיבת ההסדר "אור עציון". כל ישראל ערבים זה לזה. על כולכם, כאיש אחד בלב אחד, אני יוצא להגן בגופי ולשים נפשי מנגד מפני האויבים הקמים עלינו לכלותינו. אני עושה זאת בחשש אנושי, טבעי, אבל בעוז ואמונה, בשלמות ובשכנוע עמוק בצדקת הדרך. אני, כמוכם, יהודים רחמנים בני רחמנים, שונא מלחמות. שונא דם. שונא הרג וחורבן. ו"בחרת בחיים" אנו מצווים. אך לעיתים יש לצאת למלחמת מצוה. אין ברירה. גם חתן מחופתו וכלה מחדרה יוצאים. ואנחנו לא נצא?אני יודע שיש חלק מכם שמסתכלים עלי משום מה כ"פראייר", יש מכם שמעדיפים להשתמט משירות צבאי ויש שמבקשים לבקר את אלה הנלחמים בתופעת ההשתמטות. אני לא כועס עליכם, לא מטיף לכם ולא מבקר. אני את שלי אמשיך לעשות באמת הפנימית שלי. באופטימיות ובבטחון. אבל לעיתים אני בכל זאת תוהה ביני לעצמי כיצד זה אינכם רגישים לצרכי הכלל, כיצד אינכם מסוגלים להשתחרר מד' אמותיכם, מההישגיות האישית, מהנוחות הפרטית, ולקבל על עצמכם חובה ציבורית ויהודית בסיסית וראשונה במעלה? איזה מסר אתם שולחים לדור הבא? האם תצליחו להישיר מבט בעיני ילדיכם ונכדיכם, שישאלו אתכם על חלקכם בהגנה על העם והמולדת? באזני מהדהדת קריאתו של משה רבינו: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?!" האם אוזניכם אינן כרויות לקריאה ערכית ומוסרית זו?
אני מרגיש מכאן, משדה הקרב, כי חלקכם מיואש. מדוכא. מיואש מהמדינה, מיואש מהפערים החברתיים, מיואש מהאלימות, מיואש מהשחיתות. מדוכא מ"המצב", מהמלחמות, מהפיגועים, מהקשיים. למה, למה תפול רוחכם? נכון, לא הכל ורוד, לפעמים הולך קשה, אז מה? הבטיחו לנו גן של שושנים? איך כתבתי לגלית שלי לפני כמה ימים: אין יאוש- תמיד להיות בשמחה. למה להתייאש? למה לוותר? למה להרים ידיים? במקום להתייאש - אולי כדאי שננסה לתקן. במקום לקטר ולרטון- אולי נעבור ללקיחת אחריות. במקום להוציא אנרגיות על ביקורת- אולי נשתדל להפנות אנרגיות להבלטת הטוב, היפה, המתקדם. במקום לראות תמיד את חצי הכוס הריקה, ננסה קצת להביט גם בחצי המלאה, ניסיתם פעם לשתות מהחצי הכוס הריקה?
אני וחברי מוכנים בלב שלם להקריב את חיינו למען המדינה היהודית, למען הנס והפלא ההסטורי הזה, למען חלום כל הדורות, למען ראשית צמיחת גאולתנו, כי אנחנו יודעים מצויין איפה היינו לפני 60 שנה ואיפה אנחנו עכשיו. הייתי בביקור במחנות ההשמדה בפולין. ראיתי במו עיני את גורלם של יהודים ללא מדינה, ללא צבא. ועכשיו אני עומד כאן. חייל ומפקד בצבא ההגנה לישראל. הצבא החזק והמוסרי בעולם. זה אומר הכל. זו הפורפורציה. זו האמת. אין לנו את הזכות והפריבילגיה להתייאש. רק להודות, רק לתת ולתרום, רק לבנות ולהתקדם.
ברגעים האלה אני משוכנע כי כולכם בודאי נושאים תפילה עבורי ועבור חברי. תפילה לשלום חיילי צה"ל. לשלום אחי הלוחמים. גם אני נושא תפילה. בכוונה וברטט. תפילה זכה וטהורה. תפילה לשלום המדינה: "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו...ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה". ונאמר אמן.
שלכם באהבה,
גדי עזרא
סמ"ר גדי עזרא ז"ל. נפל ב"חומת מגן"
צילום רפרודוקציה: ידיעות אחרונות
מומלצים
