שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    השערוריות בממשלה התחילו מהיום הראשון

    קומבינות, בלגן, רשלנות ושחיתות, שרירות לב כלפי האזרח וחגיגות של פקידים על חשבון הקופה הציבורית. לא, לא מדובר בדו"ח או בממצאים מהשנים האחרונות. כל אלה ועוד "כיכבו" כבר בדו"ח מבקר המדינה הראשון שהוגש ב-1950. המסע בנבכי ההיסטוריה של כלכלת ישראל וקלקלותיה - פרק שלישי

    הכשלים והמחדלים שליוו את הפיקוח והקיצוב הדרקוניים כיכבו כבר בדו"ח הראשון של מבקר המדינה על תפקוד הממשלה ב-1950. עותק מרופט שרד בארכיון המבקר, מודפס במכונת כתיבה וכרוך ברשלנות. תמצאו בו לא מעט הערות מוכרות, כאילו נכתבו היום. חשבתם, למשל, שבנק ישראל המציא את הטבות השכר הפראיות לבכירים? משרדי החינוך והשיכון קדמו לו כבר לפני 60 שנה.

     

    במכונת הזמן קשה היום לתרץ כ"מחלות ילדות" את תעלולי הביורוקרטיה, הפרות החוק, וחגיגות הפקידים על הקופה הממשלתית הדלה. המבקר הראשון, זיגפריד מוזס, היה "יקה" קפדן, אך מאופק בביטוייו. קץ המנדט הבריטי אכן יצר חלל, ולכן המשרדים לא הספיקו להתארגן מחדש. אבל מדוע הם מצפצפים על הכללים החדשים שיורדים מגבוה?

     

    הבלגן התחיל באוצר. הממשלה גזרה על העשירים ובעלי הקשרים להשגת המטבע הזר הנדיר לשלם "מס מותרות" על רכישת כלי רכב, מקרר חשמלי ואפילו מקלט רדיו. העולים החדשים שמכרו חפצים יקרים כדי להתקיים לא קיבלו פטור מהמס.

     

    אלא שבאוצר יד ימין לא ידעה מיד שמאל. פיקוח על גביית המס לא היה. באוצר גם לא נוהלו חשבונות מסודרים של תקבולי המס ושל מלאי הבולים שהודבקו על מוצרי המותרות כהוכחה לתשלום המס. המבקר מצא כי לא ניגבו שיעורי מס אחידים על אותו מוצר. פקידי המכס קבעו את המס או העניקו הנחות בשרירות לבם. הסוחרים בחנויות מצאו דרך לעשות שימוש כפול ומשולש בבולים, ושילשלו לכיסם את תמורת המס הפיקטיבי שגבו מהרוכשים.

     

    מדינה בתוך מדינה

    ואולם מחדלים אלה התגמדו לעומת השחיתויות שהתגלו במשרדו של שר הצנע, דב יוסף, והוציאו את המבקר המאופק מגדרו. הוא גילה שהמשרד מתנהל כאוטונומיה מוזרה. חלקו כיחידת הפיקוח הממשלתית על הקיצוב והמחירים, וחלקו כחברה מסחרית שריכזה את רכישת המזון, ניהלה את מחסני המלאי, ומכרה ברווח את המוצרים לחנויות המכולת. פער התיווך נועד באופן רשמי לסבסד את המצרכים שבפיקוח וגם להשלים את הוצאות הניהול השוטף שהתקבלו מתקציב המדינה. ואולם חידה היא בכמה הסתכם הפער הזה.

     

    בלשון המעטה, המבקר לא אהב משרד ממשלתי שמתנהל כמדינה בתוך מדינה ועוד משרד אסטרטגי החולש על צומת רגיש שמכתיב את דפוסי הקיום הדל של האוכלוסייה. בעיקר אחרי שהתגלה כי הקורבן המיידי של הריכוזיות הזאת הם כמויות המזון המוגבל שבמלאי הממשלתי, אשר ספק אם כולן מגיעות לצרכנים.


    עולים חדשים נאלצו למכור רכוש, אך שילמו מס כמו העשירים (צילום: לע"מ)

     

    ניהול המלאי והחשבונות הנלווים היו כרוכים בביורוקרטיה מסובכת, שקרוב לוודאי שיחקה גם לידיים לא רצויות. למשל, המחסור הממושך בקמח התגלה כמלאכותי בגלל חוסר תיאום בשינוע מטעני החיטה מנמל חיפה לטחנות.

     

    מוזס הזהיר רק רומז שהוא לא מצא שם את ידיו ורגליו, וקורא הדו"ח מתרשם כיום שהוא מתאפק מלהעלות על הכתב את חששותיו לפשר הפערים שנמצאו ברישומי המלאי, למשל בין כמויות החיטה שיצאו מהנמל לכמויות הקמח שיצאו מהטחנות. ההנחה שעולה מבין השורות היא שלא רק טעויות סופר נפלו בספרי החשבונות, אלא מישהו הרוויח מהפערים בתקופה שבה שיגשג השוק השחור במוצרים שבפיקוח.

     

    מי לא בכה?

    המבקר פירסם בדו"ח - בצעד חריג ונועז - התכתבות מביכה שלו עם שר הצנע, שבה תימצת את ממצאיו. החל בפערים בין רישומי הסחורות המיובאות למלאי בפועל, והניהול הלקוי והלא יעיל של הספרים, דרך הפערים שנמצאו בקופת המשרד, כפל התשלומים וחוסר ההתאמה בין רישומי הקופה לחשבונות הבנק, ועד לאי סדרים שהתגלו בקבלת עובדים ותשלומי מפרעות שקיבלו במקום שכר. וזו רק רשימה חלקית.

     

    "הולכת וגוברת הנטייה של הגזברות לנהל את העסקים על דעת עצמה וללא תאום עם האגפים והמחלקות של המשרד עצמו. החשבונות הסתבכו במידה כזאת שבמקום לתת תמונה נכונה, התקבלה תמונה בלתי מדויקת ובלתי מציאותית", התריע המבקר באוזני השר תוך הבעת חוסר האונים שלו מול שיטפון התלונות שמציף את משרדו.

     

    מי לא בכה אצלו? יבואנים שקופחו בקבלת רשיונות, כשאחד מקבל היתר לשחרר סחורה מפקיד אחד ופקיד אחר מסרב לשחררה בפועל; סוחרים שלא הותר להם לקנות מוצרים חיוניים לפרנסתם; וסתם אזרחים מהשורה שלא קיבלו את המגיע להם, או ששילמו מחירים לא נכונים.

     

    ומי השתמש בקרון סלון?

    השר כפר באמינות הביקורת. דב יוסף, עו"ד במקצועו, האשים את המבקר שלא בדק בעצמו את התנהלות המשרד אלא "סמך באופן עיוור על פקידיו, שביססו את דעותיהם על שמועות והנחות". מוזס הגיב במכתב חוזר שבו פירט את ממצאיו, אך לא פירסם את תגובתו השנייה של השר.

     

    מחדל נלווה נחשף בשירותי הדואר שלא עמדו בלחץ הררי חבילות המזון והבגדים ששלחו יהודים בגולה לקרוביהם בארץ. מחסני הדואר בערים הגדולות ובערי השדה היו גדושים, ומחוסר מקום, אלפי חבילות לא נפרקו מקרונות הרכבת שיצאו מנמל חיפה. הקרונות העמוסים הושבתו מאונס במשך שבועיים-שלושה בתל-אביב, והנהלת הרכבת סירבה להעמיד קרונות נוספים לשחרור החבילות מהמחסנים בחיפה.


    מרופט וכרוך ברשלנות. עותק דו"ח המבקר הראשון ששרד

     

    א-פרופו קרונות. הבריטים השאירו שלושה קרונות סלון שהסיעו אח"מים בתוך הארץ ולארצות השכנות. המבקר מצא שההנהלה הישראלית השקיעה בשיפוצם סכום עתק - 2,147 לירות (אז מחיר דירת שני חדרים). הוא שאל מי בכלל צריך כיום קרונות סלון, כשמלבד נשיא המדינה אין אח"מים הראויים להם.

     

    שאלה במקומה, ובדיקת המבקר העלתה כי אחד הקרונות משרת את מנהל הרכבת. המנהל טען שהקרון משמש לו חדר עבודה בביקורת החודשית של המסילות והתחנות. משרד התחבורה הצדיק אותו. המבקר התעקש להשבית את הקרון.

     

    פקידים טורס

    אבל לא רק מנהל הרכבת חש עצמו מעל העם שנדרש לחיי צנע. גם הוועדה הממשלתית לאישור נסיעות הפקידים לחו"ל התעלמה ממצוקת הדולרים בקופת המדינה הענייה. כבר בשנת העצמאות השנייה היא אישרה ללא דיון 540 נסיעות. לא היו לה כלים לבדוק עד כמה כל נסיעה דחופה וחיונית, וגם לא שיטה לקביעת הוצאות הנסיעה.

     

    כך אושרו תשלומים במטבע זר גם לפקידים שלא היו אמורים לצאת לחו"ל. רוב הפקידים שנסעו לא הגישו בשובם חשבון מפורט של הוצאותיהם, ורק במקרים בודדים החזירו דולרים עודפים שנשארו בידיהם.


    נסיעות בלי חשבון. הדיוטי-פרי בשנות ה-50 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

     

    המבקר גם התריע על התופעה שכבר נפוצה במשרדי הממשלה - להרבות בהוצאות על מסיבות לעובדים, על פרסום מודעות ברכה ועל טיולים, שלא היה להם כיסוי בתקציב המדינה. המשרדים ביזבזו את הכסף על חשבון "הוצאות שונות". לדוגמה, ישיבה של הנהלת משרד החקלאות עם ועד העובדים נהפכה סעודת שחיתות במחיר 23 לירות (דמי שכירות חדר במרכז תל-אביב ל-10 חודשים). וכל זאת - סמוך למסיבת חנוכה לעובדים ב-150 לירות. החשב הכללי נדרש למנוע את הבזבוזים, אבל כאמור, מי קרא אז הוראות כאלה.

     

    איזה מין חינוך

    מראשי משרד החינוך תבע המבקר "להפסיק עבירות על הוראות, כגון איסור קניית עטים נובעים לעובדים על חשבון המשרד, מתן תשורות לפקידים או לבני משפחתם, עריכת מסיבות פרידה ותשלום שעות נוספות למקבלי משכורת חודשית". זה הכסף הקטן. הכסף הגדול, מצא המבקר, שולם כ"דמי ביטוח נגד תאונות דרכים" גם לפקידים שלא היו זכאים להחזר הוצאות להחזקת רכב.

     

    בנוסף קיבלו פקידי החינוך שעברו מירושלים לתל-אביב מענק להעברת רהיטי הבית לפי קבלות של המובילים על סכומים גבוהים מעל ומעבר להקצבה שאושרה להם בסך 50 לירות לחדר. ל-19 בכירים אושרו הלוואות ללא ריבית לרכישת דירה, בתנאי שיפרעו אותן בניכוי מהשכר החודשי במשך חמש שנים. בפועל, הם לא החזירו פרוטה בשנה הראשונה, ובשנייה החלו להחזיר מעט ובקצב שידחה את החזרת החוב למשך 15 שנה.

     

    במשרד הסעד, גלגולו הראשון של משרד הרווחה, המחדל של תמיכה כספית במוסדות ללא פיקוח - ימיו כימי המדינה. המבקר לא הסתפק בקבלת דו"חות סתמיים, אלא דרש כבר ב-1949 להקים מערכת בקרה יעילה על מקבלי התמיכות. התוצאה: "מאמצי המשרד נתקלים בקשיים מיוחדים מחמת חוסר מנגנון".

     

    עצמאות כספית, בלשון המעטה

    מערכת הביטחון התנהלה בעמימות תקציבית כבר אז. המבקר מצא כי היא עובדת על תקציב שלא אושר בכנסת, וניהולה בלתי תקין בעליל. הנהלת החשבונות מאשרת ורושמת הוצאות בדיעבד, כמו היום, כשהרישום עצמו חלקי ולקוי "בהעדר שיטה חשבונית אחידה, עקב העצמאות הכספית של גופים שונים במערכת הביטחון".

     

    למשל, אגף השיקום - שאז גם סייע לקליטת החיילים המשוחררים באזרחות. רבים מהם המשיכו לקבל את הסיוע הכספי שניתן להם כמובטלים, למרות שמצאו עבודה. התגלו גם מעילות והחקירה הסתיימה בפיטורי פקיד אחד ובנזיפות חמורות לאחרים.


    לא הרבה השתנה. הגשת הדו"ח ב-2007 (צילום: ישראל נוי, צילום נוי)

     

    פוטרו גם כמה פקידים שנתפסו במעילות, כאשר חילקו לנכי מלחמת השחרור ולחיילים משוחררים אלפי דירות ובתים מהרכוש הנטוש של הערבים שברחו במלחמה. לא היה פיקוח על עבודתם, ומהימנותם לא נבדקה לפני שהתקבלו לעבודה.

     

    באגף למשפחת החייל - שתמך במשפחות כתחליף למפרנסים המגויסים - התגלו מאות משפחות שנהנו מהתמיכות למרות שהמפרנסים רק רותקו למקומות עבודתם אבל המשיכו לקבל את שכרם האזרחי. הדרישה להשבת התמיכות הלא מוצדקות הושבה ריקם.

     

    לפחות נחשפה כאן גניבה גדולה שביצע מנהל החשבונות הראשי בסניף חיפה. הוא זייף בכל חודש במשך זמן רב עשרות המחאות לזכאים פיקטיביים, ומשך את הכספים לחשבונו הפרטי. האיש גם כתב את ההמחאות, היה בעל זכות החתימה הראשונה ואמור למסור אישית את הההמחאות לידי המוטבים. הוא נשפט ונדרש להחזיר את הכספים שגנב. המבקר לא מגלה אם קיבל עונש נוסף, ואם גם פוטר.

     

    בפרק הבא: השב"כ מתלבש על מס הכנסה

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יקה קפדן ומאופק. מוזס
    צילום: לע"מ
    התכתבות מביכה. דב יוסף
    צילום: לע"מ
    מומלצים