מעניין אם הם באמת גברים, חשבה לעצמה

דלת הבר נפתחה חרישית לתוך המולה כאוטית. היא נכנסה, כמעט מועדת על רגליה הארוכות. אפילו האביב הקריר בחוץ לא הצליח לשכנע את חוגגי שנת ה-120 למדינה לוותר. בפנים, לקור מהרחוב לא היה זכר. היא שכרה הפעם בחורה גבוהה, שיער שחור, עיניים שחורות עוד יותר, כמו שאיל תמיד אהב, גם כשטען שהוא אוהב בלונדיניות.

הפאב היה הומה אדם. זוגות, לעיתים קבוצות. שני גברים צפו בה מהכניסה. מעניין אם הם באמת גברים, חשבה לעצמה. בילדותה היה העולם פשוט יותר: גברים היו גברים, נשים היו נשים. איל שלה היה האיל שלה.

מחפשת את המבט, את מה שפעם היו העיניים שהכירה

היא סרקה את החדר באיטיות, מחפשת את המבט, את מה שפעם היו העיניים שהכירה כה טוב. גבר נאה, אולי בן 50, חייך אליה ישירות מהבר, מזמין אותה במבטו. היא חייכה בחזרה, מעמידה פנים שעודנה סורקת את החדר.

היא חשבה את עצמה לבעלת ראש פתוח, ובכל זאת היו ימים שזה פשוט נראה לה גרוטסקי. נוכחותם של שני בני אדם נוספים במעגל האינטימי ביותר שלה ישבה שם כמו עוקץ.

זה היה מחיר נמוך לשלם בשביל לחזור ולהיות איתו, לחזור ולתת לו לגעת בה שוב, להסתכל לה בעיניים. היא לא רצתה לחשוב איפה איל באמת שכב באותו רגע, מרותק למיטתו, הקשר היחיד בינו לבין העולם מונח בכיס צווארו, קולט ומשדר אותות ממוחו, מעבירם לרשת, מחזיר. גם היא זה זמן רב כבר לא נראית כפי שנראתה פעם.

אולי לא ככה, צעירה בכאילו, היא רצתה שאיל יזכור אותה. אולי רצתה לתת לו שוב את חוויית הנעורים, היופי האנושי של אותן השנים. היא תהתה אם עיני הבחורה הסגירו את שנותיה. הקמטים בוודאי לא יהיו שם, אבל העיניים.. של מי העיניים האלה? שלה?

החיוך שלו היה שונה כל אימת שנפרש על פני אדם חדש

היא התיישבה ליד הבר, מרחק שלושה כסאות מהגבר. היא חשה את מבטו על עורפה, חיוכו האוהב נשלח אליה. במאמץ רב הכריחה את עצמה להתעלם. כמו בעבר, החיוך שלו היה שונה. תמיד היה שונה, כל אימת שנפרש על פניו של אדם חדש. היא תהתה מה הבחורה עם השיער השחור חושבת באותו רגע. בשיחה המקדימה היא לא נראתה לה כבחורה ביקורתית. אינטליגנטית, מבינה מה היא עושה, סגורה על עצמה. ועדיין, איכשהו, קצת מרוחקת, משופשפת, אפילו מעט אפאתית. היא הרגישה טיפה חמלה כלפי הבחורה, על עור הפיל שזו נאלצה לגדל בגיל כה צעיר, על השימוש האגואיסטי שעושים אנשים בגופה, חלקם בעלי כוונות נאצלות פחות. עצבות עצומה תקפה אותה, מעלה זכרונות על ימים יפים יותר, הופכת את בטנה. היא החניקה את התחושה, תהתה אם המארחת נשטפת ברגשותיה שלה. תחושותיי ומחשבותיי אינן מאותתות על העצב, שיננה שוב בזכרונה. היא לא יכולה לקרוא את מחשבותיי.

היא אהבה את הבחירות של איל בגברים. הוא תמיד הלך על קצת מבוגרים יותר, הוא הכיר היטב את מגבלות טעמה, את חוסר הנוחות שעוררו בה גברים צעירים. הוא היה מהלך על גבול דק, בוחר בהצלחה רבה גברים מבוגרים דיים להשרות עליה דבר-מה שהזכיר נוחות, צעירים מספיק כדי לתת גם לה להרגיש שעודנה צעירה.

הברמן הרים את קולו, הודיע משהו שמשך צהלות שמחה מקהל הבליינים הסובבים אותה. היא שמעה את מילותיו, אבל לא הצליחה לשחזרן, לא הצליחה להיאחז בהן טרם נשכחו. כוסות הורמו.

מתוך אוסף גלויות אלקטרוניות JCards

הגבר קרב אליה, הישיר אליה את מבטו. ידו נחה על פרק ידה. היא הרגישה בחום, נתנה לו לחלחל. שפתיו נעו, הגו את שמה בלי שישמיעו צליל.

היא עצמה את עיניה. האינטואיציה הנשית שלה שלחה צמרמורת בכל חלקי גופה. זה פשוט לא נכון. זה לא צריך להיות ככה. עיניה נפקחו. היה הביטה בו. "איל, אני לא יכולה עם זה יותר. זה גדול עלי".

"אני מצטער", אמר. היתה אתנחתה. המולה סואנת סבבה את הבועה בה נמצאו. בפעם הראשונה, היא קלטה את העצבות העצומה במבטו. משהו זעק.

"איל התנתק באופן לא צפוי", אמר, קולו מרוחק. "התקשרתי לבית החולים לברר מה קרה. הוא נפטר מדום-לב לפני 45 דקות".