שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מה, זה הכל?

    תכנים כאילו-פורנוגרפיים, בלונים מרוקנים וציור שורות קוקאין מעטרים את תערוכתו החדשה של ניר הוד בתל אביב. האם שהולידה את ניר הוד הייתה הפרובוקציה, קובע איתן בוגנים שביקר בתערוכה והתאכזב

    אי אפשר שלא להתאכזב מהתערוכה החדשה של ניר הוד בגלריה אלון שגב. לא בגלל שהתערוכה, המבוססת ברובה על ציורים שנעשו בשנתיים האחרונות, רעה או לא ראויה חלילה - היא המשך חלקלק ומרהיב של אותה נפילה חופשית או טיפוס מיומן על מדרון המגלומניות של אחת התופעות המרתקות והשנויות במחלוקת בסצנת האמנות הישראלית.

     

    אבל אי אפשר שלא ללקות במפח נפש, כי קשה עד בלתי אפשרי להתעלם מהשאון והצלצולים והעודפות שמסביב לתערוכה - בגלל שהיא חושפת ומצביעה יותר מכל על מה שבעייתי (או נפלא, בעיני אחרים) במנגנונים שמשמנים וממריצים את עולם האמנות העכשווית.


    עבודה של הוד מתוך התערוכה.  אי אפשר שלא ללקות במפח נפש

     

    אי שם בתחילת שנות ה-90 בבצלאל, האם שהולידה את הפרסונה התקשורתית ניר הוד הייתה הפרובוקציה, שניזונה ונתנה תפוקה תוך כדי התנגדות, מודעת או לא, למסורת ולמוסכמות הרווחות. הקיטש הבוטה של מלך הביצה, הנרקיסיזם המופגן שלו, הבעיטה בתחת של הפרות הקדושות הארצ-ישראליות, וטשטוש הזכריות המיליטנטית (בהשראת יעקב מישורי של שלהי שנות ה-70), היוו ללא ספק משב רוח מתריס, כוח חדש וצעיר ששפך באלימות מעודנת שקית שלמה של סוכר לסערה בכוס התה שהתחוללה באותה תקופה בשדה האמנות הישראלית.

     

    דמותו האנדרוגינית של הוד היפיוף, מואר באבק כוכבים, גדול מהחיים, חרגה מלשמש כאמצעי אסתטי או ביטוי אישי גרידא, וגדלה להיות בין רגע למרכיב קריטי באג'נדה פוליטית חריפה. אבל כל זה היסטוריה עתיקה, למרות שרק עשור שנים וקצת חלפו מאז אותם ימים של מאבק, טשטוש ותהילה.


    הוד. הקיטש הבוטה של מלך הביצה

     

    העיוותים הציוריים המכוונים והתכנים הכאילו-פורנוגרפים שבולטים בתערוכה הנוכחית של הוד רחוקים מדיבור פוליטי כמרחק השדרה החמישית מהמרתף הממוזג של גלריית אלון שגב. ההטמעה של החוצפה והתעוזה, ההפנמה של היופי הדביק שדורש אהבה בלתי מסויגת והקבלה של הדקדנטיות המתפרצת של הוד, הושלמו עד תום.

     

    שיווק אגרסיבי

    כדרכה, בלעה המערכת את הגלולה המרה, עיכלה והחלה לשווק אותה כמוצר איכותי ורווחי, סוכרייה לעשירים. זהו, המסיבה נגמרה, ולמי שלא הוזמן או לא שם לב, שידע שהנשף המפואר כבר מזמן בעיצומו. לראיה, עבודת הבלונים העצובה במרכז החלל בתערוכה - קבוצה של בלונים צבעוניים שעברו תהליך של התקשות, יושבים דומם על במה לבנה, מרוקנים, שרידים רחוקים של און, ההפי-אנד המספק-מסרס של הסרט ההוליוודי. כמו כלב לא רצוי עם הזנב בין הרגליים, פינתה הביקורת את מקומה לטובת בניית מקדש האנינות, לטוב-טעם מלוטש, מנוכר ושקוף.


    הוד. הפי-אנד של הסרט ההוליוודי

     

    האנינות והבלבול בין גבוה לנמוך היו שם תמיד אצל הוד, אבל הריחוק שנוצר בתערוכה הנוכחית הוא חסר תקדים. אולי זה משום שפני השטח של מרבית העבודות מבריקים ומצוחצחים, או אולי זה הסמי-ריאליזם של הציורים החף מטעויות, עם כמה משחקי השתקפויות חצי-אינטלקטואלים.

     

    אולי זה בגלל תחושה עמומה של דה-ג'ה-וו, שנדמה שכבר נתקלנו במשהו דומה איפשהו, מתישהו. אולי משום איבוד נקודות ייחוס מקומיות, כמו לראות את הפרצוף היפה ובלוריתו המתנופפת של הוד במקום אותן עלמות חן עירומות, מנצנצות, מדהימות אך עדיין אנונימיות, או כמו להנות מייצוגים ישראלים כאלה ואחרים במקום פסגות מושלגות ושורות קוקאין מהוקצעות.

     

    בלתי חדיר

    אולי זה מנייריזם או עייפות החומר, בדידות או סתם הקשר כפוי. בכל מקרה, קל יותר לחדור אל קירות הבטון של הגלריה מאשר לתערוכה. ומכאן, אין מנוס מלתהות בשקט, שאף אחד לא ישמע, על הקשר בין איכות להצלחה, בין גודל האגו למידת ההכרה, בין הון סימבולי לעוני יצירתי, בין מזל לכשרון. האם באמת אפשר לגעת בכוכבים?.


    הוד. מנייריזם או עייפות החומר?

     

    אף על פי שהוד מספק את הסחורה, הדבר היפה והמאכזב ביותר ב"נובה 7” הוא האפשרות לחזות בעצם מוגבלותו של הציור, של האמנות ובכלל בשקריות של החיים עצמם או בהפרזות שהם מייצרים. המפגש הראשוני והגשמי עם הנשגב, עם אבק הכוכבים המסעיר והדקדנטי, שתחום במסגרת עץ או מתכת הנתונה לכוח הכבידה המעיק, שכלוא תחת האור המלאכותי שנופל עליו, ושמופרע על ידי גב של איזה צופה שמסתיר אותו, הכרח הוא שיאכזב.

     

    מה, זה הכל? איפה השיכרון שהובטח לנו, היכן הריגושים שסיפרו לנו עליהם? עד כמה גדול המרחב בין אהבה למימוש הוויזואלי שלה? מה בין איבוד חושים טוטאלי לכמה נגיעות של מכחול המדמות קוקאין? למרות (ואולי בגלל) המרחק שנפער, למרות (ואולי בגלל) העוצמות הקיצוניות והגרנדיוזיות המפעימה של העבודות, למרות (ואולי בגלל) ההאדרה חסרת הפרופורציות של האיש שנקרא ניר הוד,

     

    לא קל להתענג ולהיסחף במהלכים הארוטיים-חושניים של הוד שמבקשים ודוחים בה בעת את קרבתנו, וקשה עוד יותר שלא לפקפק (או לפחות להרהר בלב) במהימנות הכוחות והדינמיקה שהביאה אותו עד הלום. מכאן נובעת חשיבותה המטא-פוליטית של התערוכה המסמנת באותו זמן גם את כישלונה האסתטי או הרגשי, אם אפשר בכלל להדביק תווית של הפסד להוד ולהדר.


    הוד. כאילו פורנוגרפי

     

    כנות כוונותיו ורצינותו של האמן לא עומדים בספק, אבל מה לעשות, החשד והחשש עולים ברגע שכולם (כמעט) כמקהלה קופצים על העגלה, מהנהנים בנימוס ותולים בסלון. בשביל באמת להנות מהתערוכה של ניר הוד צריך כנראה לשכוח מהכל, לעשות רי-סטארט בראש ולהיות מין קספר האוזר, פרא-אדם שרואה ציור בפעם הראשונה בחייו, או לחילופין, להיות ניר הוד.

     

    • "נובה 7", ניר הוד, גלריה אלון שגב

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הוד. נערה שחורת שיער
    מתוך התערוכה "נובה 7"
    לאתר ההטבות
    מומלצים