משיכה לאלימות

פרשת בחוקתי החותמת את ספר ויקרא, עוסקת ברשימה של ברכות וקללות. ברכות להן נזכה אם נלך בחוקותיו של הקב"ה והקללות שירדפו אותנו אם 'לא תשמעו... ולא תעשו את כל המצוות האלה' (כו, יד).

קללות הן תמיד יותר עסיסיות

תשומת הלב של הקורא נלכדת לפערים שבין פסוקי הברכה לפסוקי הקללה. ההבדל הראשון והבולט ביותר הוא האורך. שלושים פסוקי קללה לעומת עשרה פסוקי ברכה. בדיוק פי שלשה. לא זו אף זו – הקללות הרבה יותר מפורטות מהברכות. הברכות מתארות את השפע הכלכלי, את השלום שישרור בארץ ואת השכינה שתשכון בתוך העם. הקללות לעומת זאת, יורדות לפרטים: 'ושלחתי דבר בתוככם... ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל... ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו' (כו, כו-כח). רציתי לכתוב שגם השפה של הקללות מיוחדת ועסיסית ('ונשמו דרכיכם', 'והיכתי אתכם... שבע על חטאתיכם') אבל מה לעשות גם פסוקי הברכות יפיפיים וייחודיים בלשונם ('והשיג לכם דיש את בציר', 'וישן מפני חדש תוציאו' ועוד) .

מרותקים לאסונות

חוסר הפרופורציה בין פסוקי הקללה לפסוקי הברכה מעורר לתהות על המשיכה שלנו לתיאורים מפורטים וקשים של התרחשויות אלימות. מה משך את המחבר להרחיב דווקא את התיאורים האלימים? מה מושך אותנו לקרא בהם?

גם עמודי העיתונים ותכניות החדשות מעידים על אותה חוויה - משיכתנו למראות אלימים, תשוקה (לא מדוברת ואולי לא מודעת) להתבונן בסבלם של אחרים, ואולי אפילו בסבל שאנו עתידים לסבול. מה מרתק אותנו אל האסונות של חיינו?

הפירוש הלא סביר הוא שפסוקי הקללה נועדו לצרכים חינוכיים

טענה בנאלית ובעייתית מאד היא שתכליתם של פסוקי הקללה לגרום לנו לציית לחוקי האל. כל הורה לומד כבר בראשית דרכו (אולי מתוך ספרים ובוודאי מתוך הנסיון) ש'חיזוק חיובי' כלומר, מילים מעודדות ויחס טוב משפיעים על עיצוב ההתנהגות של הילד בצורה הרבה יותר אפקטיבית מזו של ה'חיזוק השלילי' – העונש, העלבון וההפחדה. את החכמה הזו אפשר ללמוד גם מרפרוף קצר במקרא. כל האיומים וכל ההפחדות, ארוכים ומפורטים ככל שיהיו, לא גרמו לעם לציית למצוותיו של האל או לסור למרותו של משה. מרידות, נסיונות והמריית פיו של האל הם נקודת המוצא של רבים מסיפורי התנ"ך ושל דברי הנביאים.

אני לא מאמינה שכותב המקרא לא ידע את מה שמגלה כל הורה בראשית דרכו - איומים אינם כלי חינוכי אפקטיבי. ואם כך מעמיקה שאלת התכלית של איומי הזוועה החותמים את ספר ויקרא.

הפירוש של ברונו בטלהיים

על מנת לנסות להתמודד עם השאלה אני בוחרת לצרף אלי כפרשן את ברונו בטלהיים בדבריו על כוח המשיכה של אגדות העם:

'המאבקים הפנימיים העמוקים, ששרשיהם בדחפינו הפרימיטיביים וברגשותינו האלימים, אינם מוצאים הד בספרות הילדים המודרנית, ולכן אין היא מסייעת לילד להתמודד אתם... אגדת העם, לעומת זאת, מתייחסת לחרדות-קיום ולבעיות אלו ברצינות רבה ובמישירין; היא דנה בצורך להיות נאהב ובחשש להיחשב נחות ערך, באהבת החיים ובפחד המוות.' (קסמן של אגדות עמ' 14)

אם אהפוך את בטלהיים לפרשן של הפסוקים שלפנינו, אטען שבקריאת פסוקי הזוועה הארוכים והמפורטים אנחנו למעשה פותחים לעצמינו פתח להתמודד עם חרדות הקיום שלנו, אנחנו נותנים להן מקום, אנחנו מוצאים להן מילים. אנחנו מנכיחים את הבהלה על ידי דיבור וקריאה וכך אולי גם מאפשרים לה, לאחר הלימוד, ללכת מעט לדרכה (עד שתשוב אלינו בשנה הבאה).

בזכות הפנטזייה – הפירוש של האמהות

אני חושבת גם על הכוח לפנטז פנטזיות אלימות. אחד הדברים ששחררו והצילו במידה רבה את אמהותי היתה ההבנה שנפלה עלי בלילה טרוט עיניים, שמותר ואולי אפילו כדאי לפנטז פנטזיות אלימות גם על ילדי שלי. אולי זה נשמע נורא, אולי זה מסוג הדברים שאסור לדבר עליהם, אבל אני חושבת שבהחלט בריא לעשות אותם ולכן אני לא מוותרת. ומעשה שהיה כך היה: הילד בכה באמצע הלילה, הוא היה מסכן ומבוהל ואני הייתי עייפה ומותשת מאחריות אמהית. רציתי לצרוח על החמוד הקטן, רציתי כבר שיסתום את הפה או שאני... כך, בעודי חוצה את הפרוזדור המבדיל בין חדרי לחדר הילדים ומתאמנת בלהפוך את האגרוף הקפוץ לליטוף אמהי אוהב. קפצה מולי אופציית הפנטזיה ואני בחרתי בה. עמדתי לרגע ודמיינתי לעצמי בתמונות חיות ומפורטות את הדברים האיומים והנוראים שבא לי לעשות לקטן החמוד והצורח שלי. וזהו. זה עבר. לפעמים הפנטזיה משחררת.

האם יכול להיות שפסוקי הקללה של פרשת בחקתי הם הפנטזיה האלימה של אלהים ביחס לעם המעצבן והתובעני שמסתובב אתו במדבר כבר די הרבה זמן?

הבעיה היחידה בהצעה הזו היא שבעוד שהפנטזיות שלי ביחס לילדי נותרו בגדר דמיונות, הפנטזיות האלהיות המתוארות בפרשה שלנו זכו, לרוע המזל, גם לכמה מופעים במציאות.

ולכם חברי בבית המדרש של הטוקבקים

אשמח אם תציעו עוד זוויות התבונות על כוחה של ההפחדה ועל סוד קסמן של הקללות הארוכות החותמות את ספר ויקרא.