יש לו רק צ'אנס אחד עם מספר הטלפון שלך
הוא אמר שאין לו ת'מספר שלי. הייתי מעדיפה שהיה אומר לי שהכלב בלע לו את הפלאפון ונמצא עכשיו בניתוח קיסרי להוצאתו, או שבהתקף כאבי מחזור קשים הוא מחק בטעות את המספר שלי. שהרי תדע כל בת בישראל, לפחות מרגע הגיעה לגיל מצווה, שאין דבר כזה, "איבדתי את המספר שלך"
הלכתי לפאב, ידעתי שיש סיכוי שיהיה שם, אבל לא באמת חיפשתי אותו. אחרי כוס יין אחת כבר כמעט נשכח מליבי קיומו. ודווקא אז, כשפסעתי לעבר הדלת בדרכי לשירותים, קלטתי לשנייה קלה את דמותו הדקיקה ממהרת לסוב על עקבותיה ולהיעלם מאחורי דלת הכניסה.
לרגע נשארתי נטועה במקומי. ההיתה זו נוכחותי שגרמה ריאקציה כל כך חריפה בצד השני, עד כדי כך שהיה צריך לנוס על נפשו משל הייתי קוזאק אימתני? זה היה קצת מעליב. התגובה הראשונית שלי היתה לחזור למקומי כלעומת שבאתי, שלא יטעה לחשוב שאני גם יוצאת בעקבותיו. אבל אז הזכירה לי תחושה לא נעימה בשיפולי הבטן שבעצם היתה סיבה לכל המסע הזה. החלטתי להמשיך לעבר היעד, אלא שפתאום הדלת היתה כל כך כבדה, שכמעט לא הצלחתי לפתוח אותה.
עליתי סהרורית במעלה המדרגות, מקווה שהתקף החרדה שלו לא הבריח אותו בדיוק לאותו המקום. למעלה השטח היה פנוי. חשבתי כמה נחמד יכול להיות להתמוטט לי באנחת רווחה מזויפת על מושב האסלה ממש כמו בסרטים. אלא שכל האביזרים הנלווים בסט הזכירו לי שאם לא בא לי לסיים את הערב במחלקה האורולוגית באיכילוב, כדאי לי לשכוח ממניירות הוליוודיות ולהתחיל להשתין מהאוויר.
הקלה. מבט ארוך במראה לא מגלה לי שום דבר שלא ידעתי קודם. בחזרה במקומי, אני ממהרת לספר לחברתי את מה שקרה. לרגע אני חושבת שאני שוב קולטת את דמותו מולי בצידו השני של הבר. אבל מאחר שחוש הראייה שלי הוא לא משהו שבאמת אפשר לסמוך עליו, אני משביעה את חברתי בכל היקר לה שאראה לה את מיקומו, בתנאי שהיא אפילו לא ממצמצת לכיוון. רק זה חסר לי שהוא ילקה בגללי גם במחלת הרדיפה. היא נשבעת, ואני משחררת את המידע. בזכות זה שבנות הן המין הביוני, חברתי מצליחה בכישרון רב לא להסיט את מבטה ועדיין לצפות בכל תנועה שלו ושל חבריו, וכל זה דרך הרווחים שברעמת השיער שלי.
חברתי מדווחת לי שהוא מצידו מצביע לכיווני
בנים מתברר, לא חולקים את אותן היכולות, וחברתי מדווחת לי שהוא מצידו מצביע לכיווני בזמן שכל חבריו לוטשים בי מבטי עגל. לא עוברות דקות ארוכות, ודמותו הולכת ומתבהרת. הפעם הוא לצידי.
"שלום לך", הוא אומר, "מה העניינים?"
אני משיבה בחיוך רחב, משל היה זה אחי האובד ששב זה עתה מערבות פרו.
"את יודעת שאין לי ת'טלפון שלך", הוא אומר ומהנהן בראשו, כמו לאשר את דבריו.
המשפט נראה לי כל כך תמוה, שאני לא מצליחה לומר דבר, אלא לכווץ את גביניי בתגובה.
"הלך לי הטלפון עם כל הזכרונות", הוא ממשיך ומהנהן בראשו, "אז אין לי ת'טלפון שלך", הוא מסכם בניד ראש אחרון.
מאחר שכושר הדיבור עדיין לא חזר אלי, אני בוחרת להמשיך את תנועת ההנהון שלו עם ראשי ואפילו מצרפת שפתיים חשוקות לתנועה.
אני חושבת שהייתי מעדיפה שהיה אומר לי שהכלב בלע לו את הפלאפון ונמצא עכשיו בניתוח קיסרי להוצאתו, או שבהתקף של כאבי מחזור קשים הוא מחק בטעות את המספר שלי, או כל דבר משמים אחר, מלבד התירוץ היבש והחיוור הזה שאפילו שלוש כוסות יין שני בריזרים וייגר דבש אחד לא מצליחים להמתיק. שהרי תדע כל בת בישראל, לפחות מרגע הגיעה לגיל מצווה, שאין דבר כזה, "איבדתי את המספר שלך".
יש "לא רוצה לשמוע ממך"
יש "לא בא לי עלייך", יש "לא רוצה לשמוע ממך", ויש "מקווה לא לפגוש אותך יותר במקומות ציבוריים ל-ע-ו-ל-ם". אבל אין, אין, "איבדתי את המספר שלך". מהסיבה הפשוטה, שברגע האמת אנחנו יודעות לנצל את כל פלאי הטכנולוגיה שגברים יצרו למעננו, ועכשיו הם כחרב פיפיות בידינו. מספרי טלפון הם כמו מולקולות בטבע, הם אף פעם לא מתנדפים בחלל האוויר, מקסימום משנים צורה. אם הם לא בכרטיס הטלפון שלך, הם בפירוט שיחות יוצאות, ואם לא שם, אז בפירוט שיחות נכנסות ואם לא שם, אז בגיבוי בספר הטלפונים, ואם לא שם אז בפייסבוק וכן הלאה וכן הלאה.
אז למען הסר ספק, בחור שלא עשה שימוש נכון בטלפון שלך בפעם הראשונה, לא יידע מה לעשות בו גם בפעם השנייה.
