לזכור ולא לשכוח: רצח י"א הספורטאים
ב-5 בספטמבר 1972 התרחש אחד האירועים הקשים והכואבים ביותר בספורט בכלל, ובתולדות מדינת ישראל בפרט. שחזור טבח מינכן - מפריצת המחבלים, דרך המו"מ הכושל ורצח תשעת השבויים ועד הנקמה הישראלית
שנת 1972 היתה שנה עמוסת התקפות טרור למדינת ישראל. ב-8 במאי חטפו חברי ארגון 'ספטמבר השחור' מטוס של חברת 'סבנה' הבלגית בדרכו לתל אביב, אותו שחררו אהוד ברק וחבריו לסיירת מטכ"ל במבצע אמיץ ומתוחכם. ב-30 במאי ביצע קוזו אוקומוטו, חבר ארגון 'הצבא האדום היפני', טבח בנתב"ג, בו נרצחו 25 אנשים.
אחד המחבלים, בתמונה המפורסמת ביותר ממינכן 1972 (צילום: AP)
ב-4 בספטמבר באותה שנה יצאה לדרך פעולת הטרור הגדולה בתולדות המשחקים האולימפיים, מאז ומעולם. באותו הלילה יצאו מוחמד מסאלחה, יוסף נזאל, ג'מאל אל ג'ישי, עדנאן אל ג'ישי, מוחמד ספדי, חאליד ג'אווד, אחמד שייח טהה ועפיף אחמד חמיד, חברי 'ספטמבר השחור', כשהם לבושים באימוניות. לקראת בוקר המחרת הגיעו השמונה לפאתי הכפר האולימפי במינכן - שער A25.
אחד הניצולים: "חשבתי שמשלחת אחרת חוגגת"
מסאלחה, מפקד הפעולה, הוביל את החבורה לעבר רחוב קולוני 31, אל הדירה בה התגוררו חברי המשלחת הישראלית. יוסף גוטפרוינד, אחד מחברי המשלחת, ניסה לעצור אותם בגופו, כשלקול צעקותיו התעוררו שאר הנוכחים בדירה. במהלך פעולת החדירה נהרגו שניים - משה ויינברג (מאמן היאבקות) ויוסף רומנו (מרים משקולות), שניסו להיאבק במחבלים.
"שמעתי פיצוצים, חשבתי שמשלחת אחרת חוגגת", סיפר דן אלון, אחד הניצולים היחידים, 35 שנה לאחר הרצח. "החדר שלי רעד, וקפצתי מהמיטה". אלון הציץ בזהירות החוצה וראה את גופתו של ויינברג. הוא כינס עוד ארבעה מחבריו, והם ברחו מהמרפסת היישר לעבר המשטרה הגרמנית. "מאוד פחדנו, אבל לא היתה לנו ברירה".
הדגל האולימפי בחצי התורן, אחרי הרצח במינכן (צילום: גטי אימג'ס)
המחבלים השתלטו על הדירה, כשהם מחזיקים בשבי בתשעה מחברי המשלחת - דוד ברגר (מרים משקולות), יוסף גוטפרוינד (שופט), אליעזר חלפין (מתאבק), מארק סלבין (מתאבק), זאב פרידמן (מרים משקולות), קהת שור (מאמן קליעה), אנדריי שפיצר (מאמן סייף), עמיצור שפירא (מאמן אתלטיקה) ויעקב שפרינגר (שופט).
נסיון החילוץ נכשל, השבויים הוצאו להורג
כאן החל המשא ומתן, כשהטרוריסטים דורשים את שחרורם של 232 מחבלים שהיו כלואים בישראל, ועוד שניים שנכלאו בגרמניה, ואיימו כי אם עד 12:00 בצהריים דרישתם לא תמולא, יוצאו להורג שניים מהחטופים, ובכל שעה נוספת יתווספו עוד שניים לרשימת הנרצחים. ממשלת ישראל לא הסכימה לדרישות, אך הגרמנים, שהיו מעוניינים להרחיק את האירוע מהכפר האולימפי, נתנו את אישורם לשלוח את שני הכלואים במדינתם לתוניסיה.
לאחר יום שלם של המתנה מורטת עצבים, הוחלט כי המחבלים והחטופים יוטסו למדינה ערבית, שם כבר יחכו להם השניים שהיו שבויים בגרמניה. לקראת ערב הוטסו המחבלים והחטופים במסוקים מהכפר האולימפי לשדה תעופה צבאי מקומי, משם אמורים היו להמשיך, כאמור, למדינה ערבית.
המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן, בטקס הפתיחה (צילום: AP)
כאן החל ניסיון החילוץ של המשטרה הגרמנית, שלא הסכימה לעזרה ישראלית בפעולה. הניסיון נכשל באופן טוטאלי, כשבמהלכו נרצחו כל תשעת השבויים הישראלים. חמישה מהמחבלים נהרגו בפעולה, ושלושה נתפסו. שוטר גרמני אחד נהרג.
אחרי הפסקה של יממה: המשחקים נמשכו
מיד לאחר האירוע הוחלט לעצור את המשחקים האולימפיים ל-24 שעות, אך לא ליותר מזה, החלטה שזכתה לתגובות זועמות בכל רחבי העולם. המשלחת הישראלית שבה ארצה ביחד עם 11 גופות. מספר קטן של ספורטאים לא ישראלים החליטו לפרוש מהתחרויות.בתחקיר לאחר האירוע הסתבר כי הצבא הגרמני טעה טעויות קריטיות בפעולת החילוץ, שבוצעה על ידי שוטרים לא מיומנים בפעולות מהסוג הזה. לדוגמה, מספר שוטרים שאמורים היו להיות בתוך המטוס, לא עשו זאת מתוך חשש לחייהם.
שלושת המחבלים שנתפסו על ידי הגרמנים שוחררו כעבור פחות מחודשיים, בשל חטיפת מטוס 'לופטהנזה' על ידי 'ספטמבר השחור'. בפעולה שביצע המוסד, תחת שם הקוד 'זעם הראל', חוסלו לפחות שמונה מחברי 'ספטמבר השחור', שהיו אחראים על הפעולה, בהם עלי חסן סלאמה, מפקד הארגון. סרטו של סטיבן שפילברג, 'מינכן', מספר את סיפור המבצע של המוסד.
נקמה נוספת, ואולי לא פחות חשובה, היא הנקמה הספורטיבית. אסתר רוט שחמורוב, ניצולת הטבח וחניכתו של עמיצור שפירא שנרצח, העפילה לגמר אולימפיאדת מונטריאול 1976, ארבע שנים אחרי מינכן. מאז חזרו הביתה הספורטאים הישראלים עם שש מדליות, ומעולם לא שכחו את זכר אלו שתקוותם נגדעה על ידי בני עוולה. גם בבייג'ינג, ב-18 באוגוסט, תקיים המשלחת הכחולה-לבנה טקס מיוחד לזכר הנרצחים, גם הפעם היא תקווה לנצח במישור הספורטיבי ולשוב עם מספר מדליות לנתב"ג, ואולי אפילו עם זהב.
לפנייה לכתב/ת 
