על שולחן הניתוחים: לוס אנג'לס לייקרס, בנקודות

הלילה (ה', 4:00, ספורט 5), אחרי 21 שנה ועוד מספר ימים של המתנה מורטת עצבים, תושב עטרה ליושנה עם משחק מספר 1 בגמר ה-NBA, בין בוסטון סלטיקס ללוס אנג'לס לייקרס. את היריבות הגדולה בתולדות הליגה, שנוצרה בסיקסטיז ולהטה מחדש באייטיז, כותב שורות אלו מכיר בעיקר מסיפורים וקטעי וידאו ארכיונים.

• לפני גמר ה-NBA: בירד ומג'יק מעלים זכרונות
• משהו טוב קורה בלה לה לנד
• תופעת בוסטון
  

למען האמת, הקשר ביני ובין המפגשים האגדיים האלה מסתכם בשעות על גבי שעות מול מסך מחשב 486 בתחילת העשור הקודם, עם המשחק האגדי, Celtics vs. Lakers. אותם ימים בהם מחשב היה מסך שחור הממתין שתגלה לו איזה כוננים הוא מכיל, ודיסקט היה רפסודה מפלסטיק. ולא משנה את מי אהדת, תמיד בחרת בלייקרס. כי למה לך לוותר על האפשרות להביס את המחשב עם קארים הבלתי עציר?

ועכשיו, כל זה (טוב, לא הכל) חוזר. קצת יותר ממוסחר, קצת פחות אגרסיבי, אבל בוסטון נגד LA, אחרי 21 שנה. כבר עכשיו, יש משהו באוויר שלא היה מאז ימי מייקל ג'ורדן. העיתונים מקדישים עמודים ראשיים לקרב הגדול, ערוץ הספורט מתכוון להעביר אפילו את מסיבות העיתונאים שאחרי המשחק בשידור ישיר, וחברים ומכרים מדסקסים איתך דווקא על העתיד להתרחש בסדרה, יומיים טרם פתיחת היורו, להזכירכם.

אף על פי שה'הייפ' מהליגה עוד רחוק מימי אייר ג'ורדן, עבור אוהדי בוסטון הטירוף גדול בהרבה. הרי שבימים בהם שלט מייק ביד רמה, בניינטיז, אנחנו הירוקים התרפקנו על ימי לארי, ובכינו על מר גורלנו עם דינו ראדג'ה ודאנה בארוס.

הליגה, אין ספק, תצא נשכרת מהסדרה הזו (מרצ'נדייזינג, רייטינג, מה שלא תרצו), אבל כרגע, בתור קלט שרוף, אתה רוצה יותר מכל שבעוד שנים מספר תוכל להתגאות בכך שאת האליפות הראשונה שלך חגגת בקלאסה, מול הלייקרס. זו הסיבה שהח"מ מתחיל לחוש עוינות כלפי שוכני האגמים מהוליווד, למרות שחיבב אותם לאורך כל העונה.

אז מי תחגוג בעוד שבוע וחצי או שבועיים? זו עם השחקן הטוב בליגה, או זו עם השלושה שרוצים את מה שהשחקן הטוב בליגה לקח כבר שלוש פעמים? לא מומלץ לנבא, אבל בואו ננתח עמדה אחר עמדה, שחקן מול שחקן.

ראג'ון רונדו - דרק פישר: יתרון ללייקרס

בתחילת העונה סברו רבים כי עמדת הרכז תהווה את נקודת התורפה במערך של הסלטיקס. ראג'ון רונדו התעלה על עצמו, והוכיח כי הוא ראוי למקומו בחמישייה, אולם עדיין לא מדובר במקור לדאגה עבור הלייקרס. הפוינט גארד הצעיר אנרגטי מאוד, שומר טוב, אבל לוקה בקליעה ובקבלת החלטות, וכמובן, חסר ניסיון. מולו יעמוד כאמור פישר, בעל ותק ויד נפלאה. כשהקלטים יחנקו את קובי, הכדורים ילכו אליו, והוא, מצידו, מסוגל לקבור שלשות גם מטר מהקשת. דוק ריברס, מאמן הסלטיקס, צריך להיזהר.

ריי אלן - ולדימיר ראדמנוביץ': יתרון לסלטיקס

המאצ' - אפ המקורי בעמדה אמור להיות אלן - קובי, אבל לא נחסוך מכם את ההשוואה בין האחרון לפול פירס. עד לשני המשחקים האחרונים בגמר האזורי, אלן היה מקור הצרות של בוסטון. במשך פלייאוף שלם הוא פשוט נעלם, ומהטריו הקטלני הגרינגוס הפכו לקבוצה של שני ענקים בלבד, פירס וגארנט.

אולם במשחקים 5 ו-6 נגד הבוכנות, הוא קבר 29 ו-17, בהתאמה, והצדיק את האמון שנתן בו ריברס, ויותר מכך, הזכיר לנו מי זה ריי אלן. ראדמנוביץ', הגבוה ממנו בראש, ניחן גם הוא ביד רכה (לעיתים), והודות ליתרון הגובה שלו, לאלן יהיה קשה לעצור אותו. שתיים או שלוש שלשות שלו במשחק עשויות לתת בוסט רציני ללייקרס. אל תבנו על זה.

קובי בראיינט - פול פירס: יתרון ללייקרס

ליד המושג מאצ' - אפ במילון הכדורסל העדכני, מופיעה תמונה של השניים האלה. מצד אחד קובי, השחקן הטוב בליגה ואחד הטובים בהיסטוריה, שיכול לקבור שלשה גם מיציע העיתונאים בסטייפלס סנטר. מאידך פול פירס, ה-כוכב של הירוקים ובחור עם יד לא פחות מאיימת, אשר כל כניסה שלו לסל מסתיימת עם נקודות או עבירה (ולפעמים לאו דווקא כניסה. חצי תנועה עם היד מספיקה כדי ללכת לקו).

פירס כבר חווה מאצ' - אפ אמיתי על בשרו בפוסט סיזן, כשהתמודד מול קליבלנד ולברון ג'יימס, ובמשחק שביעי ענק ניצח את הקינג מאוהיו עם 41 נקודות, למרות שהיושב על הכס הפציץ 45 משלו.

אנו מפללים להישנותו של קרב כזה בגמר, אך סבורים שלמרות הכל, קובי, הווינר הגדול, ושוב, השחקן הטוב בליגה, ייצא מנצח. אגב, השניים אמורים לסגור זה את זה גם אם הם לא מספיק טובים עבור המשימה. שימו לב לג'יימס פוזי, שברגעים מסוימים יופקד על בראיינט, ויעשה כהרגלו, את אותה טעות מעצבנת - ייצמד לאיש שלו במקום לתת לו את חצי המטר, ויחטוף סל ועבירה על הראש. שלא תגידו שלא אמרנו.

קווין גארנט - למאר אודום: יתרון לסלטיקס

לגארנט יתרון כמעט על כל שחקן בליגה בעמדה שלו, וגם על אודום. למספר 5 בירוק אולי נוצרה תדמית של לוזר, אך על תרומתו אין עוררין. הריבאונדים והבלוקים בקצה אחד, הנקודות בפוסט בצד השני, ובין לבין, הוא גם נכנס בכוח לסל ועושה את הנקודות. אודום, מצידו, מציג יכולת נפלאה בפלייאוף, ועד כה ניפק לא פעם דאבל-דאבל מרשים עם שלל חסימות והטבעות מרהיבות. מול הביג-טיקט, שחקן ההגנה של העונה, הפארטייה צפויה להגיע לקיצה.

קנדריק פרקינס - פאו גאסול: יתרון קל ללייקרס

יש שיאמרו שלסלטיקס יתרון בהגנה עם פרקינס המסיבי, וללייקרס היתרון ההתקפי עם גאסול המסוכן. אתם יודעים מה, בצדק. הספרדי קלעי טוב בהרבה, אך באותו אספקט, עמיתו (ריבאונדר נפלא, גם בהתקפה) הוכיח מספר פעמים בפלייאוף הנוכחי כי ביכולתו גם לייצר נקודות, ולראייה התצוגה המרהיבה מול הפיסטונס במשחק החמישי בגמר המזרח. אז כל כניסה שלו לסל לוותה באותה צעקה: "מה אתה עושה??!! ...גדול!!!". ישנם ימים בהם הוא מחליט להיכנס עם הראש בקיר, ואז המילה 'גדול' מוחלפת במילת גנאי כלשהי, אך עצם העובדה שבשורה המודגשת למעלה מופיעה המילה 'קל', היא תעודת כבוד לאחד השחקנים המשתפרים של העונה.

דוק ריברס - פיל ג'קסון: יתרון ברור ללייקרס

כמה סמלי שפיל ג'קסון ינסה לשבור את שיא האליפויות של רד אאורבך דווקא מול הקבוצה מעיר השעועית. אין בכלל ספק שהמאמן המעוטר בתולדות הליגה (בצוותא עם אאורבך) וחסיד התקפת המשולש מהווה יתרון גדול לסגולים על פני הירוקים, המתהדרים בדוק ריברס הבינוני. יעידו אוהדי הסלטיקס, שעם כל הכבוד לריברס (והתגובות האיטיות שלו למתרחש על הפרקט), מאמן אחר (רק זרקו שם) היה הופך את הפלייאוף הנוכחי לפשוט יותר ועם פחות מ-14 משחקים מול אטלנטה וקליבלנד.

ספסל: יתרון לבוסטון

לשתי הקבוצות מחליפים יעילים, אך אנחנו מעדיפים את הספסל הירוק. סם קאסל המנוסה, פוזי ואדי האוס המתמחים בצליפה מחוץ לקשת (ובהגנת לחץ), לאון פו, הבריון עם היד הרכה, וגם פי.ג'יי בראון הקשיש, מהפתעות הפלייאוף, הם החמישה שבחרנו על פני רוני טוריאף, סאשה וויאצ'יץ' (זהירות, שלשות), לוק וולטון, ג'ורדן פארמר וטרבור אריזה.

סיכום: 3:4 ללייקרס

היתרונות הגדולים של החבורה מהלה-לה לנד הם קובי בראיינט, שעושה לבד את ההבדל, ופיל ג'קסון, עם ניסיון מוכח בגמרים.

עוד מספר שעות יחל הטירוף, ועבדכם הנאמן מצר על כך שחולצת ה- Beat LAשלו, העושה דרכה מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לא תגיע בזמן למשחק

הראשון. הבטחתי לא לנבא, אך ברור לי שעוד שבוע וחצי אשב בוהה מול הטלוויזיה עם אור ראשון, צופה בלייקרס חוגגים, ואמלמל לעצמי את ה-שורה מהשיר האלמותי של BECK, שיצא לאור קצת אחרי שאבד הכלח על אותו משחק מחשב מפסקת הפתיחה: Soy un perdedor, I'm a loser baby, so why don't you kill me?.

כן, אתה בהחלט מרגיש לוזר אם קמת ב-4 לפנות בוקר (ונשארת ער עד 7) לשווא, אבל הפעם לפחות אצטרף לשושלת ארוכה של אירים שלמדה על בשרה מה זה סיוט בכחול-צהוב. באיזשהו מקום, להיות חלק מזה, גם אם אתה בצד המפסיד.