תופעת בוסטון
בתוך שנה הפכה בוסטון מהמועדון הכי מושמץ ב-NBA לפייבוריטית לזכייה באליפות. איזי עין דור ראה אותה בפעולה ומצייר קווים לדמות הסלטיקס המתחדשים, רגע לפני המפגש הקלאסי מול הלייקרס בגמר
המשחק השישי מול דטרויט רק הסתיים ופול פירס התייצב מול המצלמה וענה על השאלה הכי רלוונטית לאותו רגע, 'לפני שנה בדיוק סיימת עונה עם 24 ניצחונות והנה עכשיו אתה בגמר ה-NBA, איך אתה מסביר את זה?' פירס החייכן לא היסס וענה: "what a difference a year makes", או בתרגום חופשי: "איזה שינוי יכולה שנה אחת להביא".
שעות ספורות לפני כן התייצב קובי בראיינט לראיון מיוחד עם סטיבן איי. סמית', האיש והאוטוריטה של ESPN, ששואל פחות או יותר את אותה שאלה. קובי, למרבה הפלא, לא מתבלבל ומשיב: "what a difference a year makes".
האתר של הסלטיקס מוכן למלחמה מול הלייקרס (צילום מסך)
ירוק בעיניים
כבר 21 שנה שאוהדי בוסטון מחכים לזה. מאז 1987 לא עלו הירוקים לסדרת הגמר. מאז פרישתו של לארי בירד בתחילת שנות ה-90 הם אפילו לא היו קרובים לזה. הסלטיקס זכו ב-16 אליפויות, יותר מכל מועדון אחר. ביל ראסל, בוב קוזי, רוברט פאריש, קווין מקהייל, בירד ואחד רד אאורבך הם חלק מהמורשת של המועדון הזה.
היריבות עם הלייקרס היא ארוכת שנים ואין יותר סמלי מסדרת גמר בין שני המועדונים האלה, שהרי האחרונה היתה ב-1987 כמובן. אז החבורה הנוצצת של פט ריילי השיגה ניצחון די נדיר על חבורת הווינרים של קייסי ג'ונס. רק ב-2002 היתה קרובה בוסטון להגיע שוב לגמר, אבל הפסידה לניו ג'רזי. נחשו מי חיכתה לה שם? לוס אנג'לס כמובן, שטיאטאה את הנטס.
ושלא תבינו לא נכון, בבוסטון ניסו לעשות הכל כדי לחזור ולהגיע לדבר האמיתי. הם הביאו מאמני קולג' מצליחים (ריק פיטינו), ניסו לבנות על צעירים מוכשרים (סבסטיאן טלפייר), החליפו ג'נרל מנג'רים (כריס וואלאס, אוי כריס וואלאס) ושילמו חוזי עתק לשחקנים שהיו אמורים להיות כוכבים ואיכזבו (אנטואן ווקר). אבל שום דבר לא הלך.
לא מעט אנשים האמינו כי מדובר בסוג של מאגיה שחורה, משהו כמו 'קללת הבמבינו' שרבצה על קבוצת הבייסבול של העיר - הבוסטון רד סוקס. ב-1986 נבחר כוכב הקולג'ים, לן בייאס, במקום השני בדראפט ונפטר פחות מ-48 שעות מאוחר יותר ממנת יתר של קוקאין. בוסטון לא זכתה מאז באליפות וב-1993 סבלה מטרגדיה נוספת, כשרג'י לואיס, שסומן כיורשו של בירד, מת מדום לב על הפארקט במהלך משחק אימון.
אחרי הסלטיקס הולכים גדודים של מעריצים לכל איצטדיון באמריקה, והעונה אפשר היה ממש להרגיש אותם. מדובר במעריצים ותיקים מאיזור ניו אינגלנד, שהתעוררו פתאום מתרדמת של 21 שנה. אחרים הם אוהדים שהתאהבו בפרנצ'ייז עוד בסוף שנות ה-80'. לפני חודשים ספורים, במהלך ביקור פרטי במיאמי, מצאתי אותם - את אותם אוהדים. הם הגיעו למשחק מול ההיט והאמת ששמעו אותם יותר חזק מאשר את המקומיים.
פירס, פול פירס
כולם הרגישו שזו שנה מיוחדת עבור בוסטון. ברגע שקווין גארנט וריי אלן נחתו בעיר, התקבלה ההרגשה שהנה הם חוזרים וזה אכן קרה. אחרי שהביס את ההיט, תפסתי את הג'נרל מנג'ר הכי מושמץ ב-NBA לפני שנה, דני איינג', ושאלתי אם הוא האמין שהחיבור יהיה כל כך מהיר. "אם לא הייתי מאמין, לא הייתי עושה את המהלך", הוא ענה מתוך נימוס.
"שואלים אותי כל הזמן על השלישייה הגדולה של שנות ה-80' עם פאריש, מקהייל ובירד, אבל כרגע אין על מה לדבר בכלל", המשיך איינג'. "שיחקתי איתם אז ואני יודע עד כמה גדולים הם היו. גם החבורה הנוכחית, שאותה אתם בתקשורת מכנים 'השלישייה הגדולה', מצויינת, אבל יש הבדל אחד גדול - זכייה בתארים".
במיאמי דיברו כל אותו שבוע על ההשוואות בין בוסטון להיט, שזכתה רק לפני שנתיים באליפות. באחד מהמאמרים שנכתב בעיתון מקומי, נכתב על כך שמדובר ב'שתי קבוצות להצלחת אינסטנט', שתי קבוצות שנבנו במיוחד על מנת להביא אליפות מהירה ולא לטווח ארוך. הטרייד של שאקיל אוניל אמנם הביא תוצאות מיידיות עבור ההיט, כמו גם בניית הקבוצה סביבו עם ווקר, גארי פייטון ואלונזו מורנינג המזדקנים, אבל קשה להשוות את אותן פעולות של ריילי לאלה של איינג'.
גארנט אמנם בן 32, אבל רעב מאוד לאליפות ראשונה בקריירה ונדמה כי ביחס לאוניל, מצבו הגופני יאפשר לו לשחק כדורסל ברמות הגבוהות עוד ארבע-חמש שנים לפחות. אלן הוא בן גילו ולמרות עונה פושרת ופלייאף בינוני, הוכיח מה הוא שווה במשחק השישי מול דטרויט. הוא נחשב ל'מקומי' בזכות שנות הקולג' הזכורות גם לנו לטובה בקונטיקט.
הצוות המסייע של בוסטון אינו מבוגר כמו זה שהיה להיט. ליאון פו, קנדריק פרקינס ובמיוחד ראג'ון רונדו, נמצאים כאן כדי להישאר. אזרתי אומץ ושאלתי את רונדו אם הוא מאמין שהוא יכול להוביל קבוצה לאליפות, שכן לא מעט פרשנים מזלזלים ביכולתו לעשות את העבודה. "אני לומד בכל יום", אמר הרכז הצעיר. "אני רק יכול להתחייב שאתן הכל עד הסוף". אין ספק שביחס לסבסטיאן טלפייר, הגארד אותו הוא החליף, מדובר בשחקן שקורץ מחומר אנושי אחר.
הכל בזכות דני איינג'
האמת שגם לפירס בעצמו (30) יש עוד הרבה מה לתת. בעונתו העשירית כסלטיק, פירס מוכיח שיש לו הרבה מה למכור דווקא מול כוכבים שנחשבים לנוצצים ממנו. בסדרה מול קליבלנד הראה פירס תכונות של ווינר אמיתי. הוא סגר את לברון ג'יימס בהגנה וקלע עליו בהתקפה, כפי שעשה מול טרייסי מגריידי וגם מול קובי בראיינט בעבר.
כמו בראיינט, גם פירס חשב על מעבר לתחנה הבאה בקריירה בקיץ. אלא שאיינג' הבטיח לו שינויים וזה בדיוק מה שקרה. פירס, שמחזיק בשיא של משחקים רצופים של 30 נקודות ומעלה במועדון (8), כבר היה בטוח שהוא לא ייראה סדרת גמר. את העונה שעברה הוא התחיל מאוחר בגלל פציעות והסלטיקס צנחו למאזן 22:2. כשהוא חזר הגיעו כמה נצחונות, אבל זה לא עזר לקבוצה לסיים עם המאזן הכי גרוע בליגה.
איינג' בנה על הלוטרי כדי לבחור בדראפט את גרג אודן או קווין דוראנט. גם פירס חיכה לראות מי הולך לעזור לו להצעיד את הקבוצה קדימה בשנים הבאות. "היינו בתחתית אחרי ערב הלוטרי", נזכר השבוע בוב אפשטיין, אחד מבעלי הקבוצה. "אבל אז דני נכנס לתמונה ועשה מה שעשה". אז זהו, מה שאיינג' עשה זה לא פחות מקסם.
wa.jpg)
איינג' בישל עיסקה שהיתה אמורה להביא ממינסוטה את הפרנצ'ייז פלייר שלה, שחיפש אליפות, אבל KG לא רצה לבוא לקבוצה מפסידה. איינג' כבר הרים ידיים ונתן לסיאטל את וולי שצ'רביאק ודלונטה ווסט, פלוס הבחירה החמישית ג'ף גרין, תמורת ריי אלן. ואז גארנט התחרט ובוסטון שלחה לטימברוולבס מספר שיא של שבעה שחקנים עבור כוכב אחד. והשאר היסטוריה.
באותו שבוע בו ביקרתי במיאמי התקיים הסופרבול, ולא מעט שאלות התייחסו לשנה הגדולה שעוברת על העיר בוסטון. הרד סוקס לקחו עוד תואר בבייסבול והפטריוטס כבר סומנו כאלופים בטוחים בפוטבול. "קודם כל, ניו אינגלנד עדיין לא זכתה", אמר פירס כשנשאל על כך וכאילו צפה את העתיד. הג'איינטס אמנם קילקלו לבוסטון את החגיגה, אבל אולי זה היה רק עיכוב זמני של החגיגות במרכז העיר. פירס, שכבר ראה הכל בקריירה, לא מתכוון לתת לזה לקרות גם לו.
לפנייה לכתב/ת 
