שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מאבקו
    כשאיזידור אלברכט קיבל במתנה עותק של "מיין קאמפף" והתלונן על תוכנו, הוא איבד את מקום עבודתו. נכדתו, אריאנה מלמד, מצטרפת לפולמוס המתקיים בימים אלה וקובעת כי יש להתיר את פרסום ספרו המשעמם של היטלר
    בראשית 1933 קיבל איזידור אלברכט, קצין מעוטר במודיעין הגרמני במלחמת העולם הראשונה ובעל זכיון לממכר פורצלן למזרח אירופה, תשורה מן המשרד הראשי של חברת "מייסן" בברלין. זה היה ספר מכורך בכחול-צי ומעוטר בשולי זהב, מתנה אופנתית באותם ימים, ושמו "מיין קאמפף".

     

    אלברכט, איש יסודי, התיישב לקרוא. פרק אחד עשר חלק הראשון עורר את זעמו במיוחד, עד כדי כך שראה לנכון לכתוב מכתב חריף למנהלי "מייסן" ובו נאמר כך: "כהומניסט וכיהודי, אני מזועזע עד עמקי נפשי מדברי ההבל רוויי השנאה, שנדיר למצוא כמותם בין דפי ספר". חודשים ספורים לאחר מכן, בהיותו יהודי והומניסט, נשלל ממנו הזכיון שלו, וכמו מליונים אחרים החל אלברכט במסע הארוך לתוך האפלה שלימים תיוודע בשם "השואה".

     

    יש לי חשבון אישי עם "מיין קאמפף". איזידור אלברכט הוא סבא שלי. קראתי את הספר לפני עשור כשכתבתי רשימות על אודות הספרים הגדולים של המאה העשרים. "מיין קאמפף" הוא ספר ששינה את האופן בו מליונים רבים התבוננו בעולמם, ובמובן היסטורי זה הוא ספר חשוב: אף על פי שהיה קיים אז תרגום לעברית, מטעמי נקיון לא נגעתי בו. הורדתי מהאינטרנט. כל אחד יכול.

     

    תיבת פנדורה

    בימים אלה ניטש ויכוח מחודש על האפשרות להוציא לאור מחדש את "מיין קאמפף", שהדפסתו אסורה בגרמניה. מי שאסר, לא חלם שיגיע יום ובו אפשר יהיה למצוא את הספר בעשרות אתרים של ניאו נאצים.


    היטלר במצעד צבאי ב-1937

     

    יש, כמובן, טהרנים-מוסרנים שמתנגדים בחירוף נפש לעצם הרעיון, בהיותו בעיניהם סוג של גלוריפיקציה מאוחרת של היטלר, וגם סכנה להתפשטות נוספת של הימין הקיצוני, שכבר עתה מאיים על המדינות שהיו פעם חלק ממזרח גרמניה וכובש עוד ועוד מושבים בפרלמנטים שלהן.

     

    הקולות האלה פחות מעניינים מקולה של ללה זוסקינד, יו"ר הקהילה היהודית של גרמניה, שאמרה בראשית השבוע כי דווקא יש לפרסם, בחינת " ייראו וייראו". עוד אמרה שהיתה מעדיפה לראות בובת שעווה של היטלר במוזיאון מאשר מיתוס חדש נולד במסתרים: אשה חכמה, הגברת זוסקינד. מטבע הדברים ודאי עוד יקומו כנגדה אנשים מזועזעים ומצקצקי לשון שישאלו, איך דווקא יהודיה יכולה לדבר כך.

     

    "מיין קאמפף" נכתב – בעצם, הוכתב – שעה שמחברו ישב בכלא בהסדר נוח במיוחד אחרי הפוטש הכושל ב- 1923. השופטים הנאורים במשפטו יצאו מגדרם כדי להנעים את שהותו בבית האסורים, לא הגבילו ביקורים ואפשרו למנהיג הפוטש להשתמט מעבודה ולחיות בנעימים ביחד עם חבורת תומכיו, שהלכה והתרחבה באותם ימים.

     

    רודולף הס, למשל, כלל לא נשפט אז למאסר ומרצונו שלו הצטרף למנהיגו בכלא, ומפיו רשם את הדברים: כשהס היה עסוק בארגון השורות, התנדב נהגו של היטלר למשימת הכתבנות.

     

    תרבות עילית

    הס היה חניכה של תרבות גרמנית-עילית: היטלר לא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון, ניסה לשווא להתקבל לאקדמיה לאמנות בוינה, התפרנס מצביעת דירות ונושע בזכות גיוסו לצבא במלחמת העולם הראשונה. הוא לא היה איש ספר, אבל בחורפים הארוכים בוינה, כשידו לא משגת להסיק את חדרו השכור, ישב וקרא בספריה העירונית.

     

    הוא מצא שם את תורת דרווין, את מבחר כתביהם של מומחי גזע מסוף המאה ה-19 שנתלו בדרווין כדי להמציא דברי הבל, ובמיוחד נמשך לואשר דה לאפוז', מומחה צרפתי לאאוגניקה ומחברו של "הארי ותפקידו בחברה" משם ומן האנטישמיות הגלויה, הרווחת והנסבלת באוסטריה, החלו להגיע הרעיונות.

     

    תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה שכנעה את היטלר דווקא בעליונותו של הגזע הארי, וכפי שתוכלו לקרוא בפרקים הראשונים של "מיין קאמפף", האיש היה חדור בתחושת שליחות משיחית. לפיכך, גם את פרקי האקספוזיציה שהם מעין-אוטוביוגרפיה צריך לקרוא בחשדנות גדולה, כפי שנעשה כבר בידי היסטוריונים רציניים: היטלר לא התעניין כלל באמת הביוגרפית שלו. הוא כנראה האמין בסיפור שטווה לעצמו, על אודות חובתו לקיים שליחות עלומה מטעם הגזע הגרמני כולו.

     

    רובו של הספר אינו עוסק ביהודים אלא בגרמנים: בהיסטוריה שהמציאו לעצמם כבר במאה ה- 19, בנסיון להימלט מזכרון קולקטיבי של ערב-רב שבטי ולמצוא קווים מאחדים ב"גזע". גזע מאוחד צריך אויבים, כי רק במלחמה, טען היטלר שוב ושוב, יוכיח את עליונותו: היטלר מצא שני אויבים ושילב אותם זה בזה: היהודים והקומוניסטים.

     

    פרק 11 של הספר רלוונטי במיוחד למזדעקים למיניהם. וכך, בתמצית, הכתיב היטלר להס: יש אמיתות כה פשוטות וכה גלויות לעין עד כי רוב האנשים הרגילים אינם מבחינים בהן. למשל, שהכלאה בין שני יצורים חיים יוצרת צאצא שתכונותיו הן ממוצע התכונות של הוריו. לפיכך מבחינה אבולוציונית אין להכליא את הנעלה עם הנקלה, ובטבע אכן קיים קונצנזוס לגבי טהרת הגזע, וההיסטוריה היא הוכחה ניצחת לכך שעירוב דמם של ארים בדמם של גזעים כהים היא איוולת שגורמת לניוון הגזע, ואין לקרוא תגר על "הגיון הברזל של הטבע", שטות מטומטמת שהיטלר חיבב במיוחד, וכיוון שברור לגמרי כי רעיונות מסויימים כמו פציפיזם-הומניזם הם נחלתם של גזעים מסוימים כמו הגזע היהודי, בעוד שהארים הם מייסדיה של התרבות האנושית בכללותה וגם אחראים להתקדמותה תוך שעבוד עמים וגזעים נחותים מהם.

     

    ואיך זה עובד בדיוק? הנה כך: "הניגוד המוחלט לאריות מגולם ביהודי", הכתיב. ליהודים מעולם לא היתה תרבות משלהם, משום שלא היתה להם מדינה ריבונית, אלא רק "אינסטינקט של הישרדות". יהודים מתאחדים רק לנוכח סכנה ממשית והם אגואיסטים קיצוניים בחלוף הסכנה.

     

    לו היו לבדם על פני האדמה, היו היהודים טובעים בצחנה של מעיים מרוטשים וזוהמה. היהודים הם טפילים בתרבויות אחרות. הם מייהדים את סביבתם הצפון אירופית, הם הורסים את אושיות הכלכלה, מתנצרים כדי להיטמע לחלוטין בסביבתם, מתהדרים בהומניזם בעודם מקיימים הפרדה גזעית נוקשה בין עצמם לבין כל האחרים.

     

    זהירות, ציטוט

    קחו שקית הקאה, כי הנה מגיע ציטוט: "בשמחה שטנית על פניו אורב הצעיר היהודי שחור השיער במסתרים לנערה התמימה שיזהם בדמו ויפקיעה מבני-עמה. בכל אמצעי ישאף להרוס את הבסיס הגזעי של העמים עליהם הוא מנסה להשתלט. בפוליטיקה הוא מנסה לחתור תחת הדמוקרטיה וליצור דיקטטורה של הפרולטריון. בתרבות הוא מזהם את האמנות, הספרות והתיאטרון בלעגו לכל רגש אמיתי. לבסוף יבוא קיצו של הערפד מוצץ הדם הזה, לטפיל של ההיסטוריה, אך רק אם הארים יכירו בסכנה היהודית בכללותה ויפעלו ליצרית מדינה גרמנית טהורה עבור העם הגרמני הטהור".

     

    בניגוד לאמונה המקובלת, הפתרון הסופי לא נהגה בספר הזה. להיפך. היטלר היה בראשית הדברים תומך נלהב בפתרון הציוני, ורק רצה לגרש את כל יהודי גרמניה לפלשתינה, שם יקימו מדינה משלהם. מכל מקום, היסודות האידיאולוגיים להצדקת חיסול המוני של השטן-ערפד-עלוקה הונחו ב"מיין קאמפף".

     

    תחילה הודפסו רק 500 עותקים ואיש לא חזה לספר הצלחה מו"לית, אבל איש גם לא חזה שצבע עילג והיסטרי עם מבטא אוסטרי של בן המעמדות הנמוכים יהפוך לשליטה של גרמניה ולאימת העולם החופשי כולו.

     

    עד שזה נגמר, עד להתאבדותו של היטלר, הספר הופץ בהערכה זהירה ב- 15 מליוני עותקים. כל זוג גרמני שנישא קיבל אותו כמתנת חתונה מהממשלה. כל חייל בחזית קיבל. וכן, מתברר שאנשים אפילו שאלו אותו מן הספריה כדי לקרוא.

     

    המחבר התעשר מתמלוגים – עובדה שאין מרבים לציין בביוגרפיות של היטלר – אבל אחרי מלחמת העולם השניה, כשהספר נאסר לפרסום בגרמניה, עברו כל הזכויות לידי ממשלת בוואריה והיא מחזיקה בהן עד היום. מבחינה משפטית טהורה, בן-אחיינו של היטלר, פטר ראובל, יכול לתבוע את הזכויות ויש לו סיכוי, אבל הוא צוטט לא אחת כמי שאינו רוצה כלל לנגוע בדבר הזה.

     

    ב- 2015 יפקעו הזכויות והספר יהיה לנחלת הרבים, ועד אז מתעתדת קבוצה
    של היסטוריונים גרמניים להוציא לאור מהדורה מוערת, שמסבירה בדקדקנות את מקורות הרעיונות וגם את איוולתם המוחלטת. ללה זוסקינד אולי לא צודקת כאשר היא חושבת שפרסום מחודש יתרום ל"הבנה" ולפיכך לצמצום הסכנה מפני היטלרים עתידיים: מי שרוצה להבין אינו זקוק לספר, אלא רק להצצה אל תוך נפשו-יחידתו והיזכרות בכך שכולם נבראו בצלם. מי שרוצה להכחיד ולהשמיד, תמיד יוכל להיאחז ב"פרוטוקולים של זקני ציון", שהיה חביב גם על היטלר.

     

    אבל ייתכן שלדורות שזכרו של היטלר עבורם אינו אלא תמונות של ליצן מצווח בהיסטריה, היכולת לקרוא בספר בפומבי, בלי איסורים, דווקא תועיל. כדי להבין את כוחן של המלים וכדי להתיירא מפני האופן שבו הן מתורגמות למעשים, למשל.

     

    יהודים מאמינים שהעולם נברא במילה. היטלר האמין בכוחן של המלים להכחיד. "מיין קאמפף", בסופו של דבר, הוא ספר משעמם עד אימה ומפחיד מכוח ההיסטוריה שאחרי פרסומו. פרסום מחדש יכול לעורר שוב, וצריך לעורר שוב, את השאלה הגדולה: כיצד הלכו מליונים של גרמנים, ביניהם משכילים רבים, אחרי הכתוב בספר אווילי, יומרני, בלתי מבוסס מבחינה מדעית, היסטרי ומגלומני. כיהודיה, אני מאמינה שללה זוסקינד צודקת, ואת הזוועה והאיוולת כאחד יש לראות באור יום.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מיין קאמפף. משעמם להחריד
    צילום: איי אף פי
    מומלצים