בהפסקת אש כבר היינו
אם לא ננצל את הרגיעה כדי להתמגן ולהגיע להבנות עם אש"ף, וגם כדי להתקדם במו"מ עם סוריה, נשחק לידי החמאס
הפור נפל. כנראה. אחרי שכבר ניסינו את כל הפטנטים הבנו שאולי הדרך הטובה ביותר להפסיק את האש על הנגב המערבי היא להגיע להפסקת אש. זו לא מציאה גדולה ובודאי לא תחליף לשלום. העובדה שנאלצנו להגיע להסכם ישיר או עקיף עם החמאס היא לא סימפטית.
היה זה הידיד המפורסם שלנו, הנשיא בוש, שבעת התקף דמוקרטי כפה על שרון להסכים להשתתפות ארגון טרור בבחירות הפלסטיניות, בניגוד להסכם אוסלו, והביא עלינו את הדמוקרטיה במיטבה. אחר כך, כשהעולם הופתע מניצחון החמאס אבל לא ידע איך לאכול אותו, עבר להחרמה, והחמאס מצידו השתלט באלימות על עזה והפך אותה לחמסטאן היורה עלינו קסאמים.
הפסקת האש מעניקה סוג של לגיטימציה לחמאס, ויש להודות בכך, גם אם נודיע מבוקר עד ערב כי יש לנו הסכם עם מצרים בלבד. היא גם פוגעת כתוצאה מכך בגורמים הפרגמטיים סביב יו"ר אש"ף, מחמוד עבאס, אבל ברור שאם במקום הפסקת אש היתה ישראל פותחת במבצע צבאי רחב היקף בעזה, היתה זו פגיעה אנושה הן בתהליך המדיני והן בעבאס ואנשיו.
אלא שלאותה הפסקת אש אסור להשאיר את ישראל בחוסר מעש. אם כך יהיה, יצדקו מי שיאמרו כי היא משרתת בעיקר את החמאס שיתאמן ויתחמש וייערך לקראת הסיבוב הבא.
את תקופת הפסקת האש עלינו לנצל כדי לזרז אם אפשר את הכנסת מערכת ההגנה מפני רקטות, "כיפת ברזל", וכדי לזרז את המו"מ עם אש"ף ולהגיע לנייר הסכמות המפורט ביותר בחצי השנה הקרובה.
תזכורת: מלחמת ההתשה התמשכה מתום מלחמת ששת הימים ועד הפסקת האש ב-7 באוגוסט ,1970 אך בדברי הימים שלנו, היא מתחילה במארס 1969. היא התקיימה בכל החזיתות, אך בעיקר בחזית המצרית. חיילי צה"ל נהרגו על הגדה המזרחית של תעלת סואץ, ותמונותיהם התפרסמו יום יום בעמודים הראשונים של העיתונים. אנחנו הפצצנו את הגדה המערבית של התעלה ומצרים רבים ברחו מערבה, אבל מלחמת ההתשה לא הסתיימה. נהרגו בה 721 ישראלים, מתוכם 594 חיילים. מספר הפצועים הגיע ל-2,659.
האופוריה ניצחון המלחמה התחלפה בתחושה מרה, שאפילו הוא לא הביא לנו רגיעה. ממשלת הליכוד הלאומי בראשות גולדה מאיר התווכחה בשאלה אם להגיע להפסקת אש עם מצרים, וכאשר נפלה ההחלטה החיובית, עזב הליכוד את הממשלה.
בדיעבד התברר כי החלטתה של גולדה מאיר היתה שגויה. לא משום שהחלופה צריכה היתה להיות מלחמה נוספת, חמש דקות אחרי שנסתיימה מלחמת ששת הימים, אלא משום שהפסקת האש לא נוצלה לשום דבר. המצרים ניצלו כל רגע כדי להקדם את הסכוי שלהם בסיבוב הבא, קרבו את הטילים לשפת התעלה והצליחו למנוע ממטוסי צה"ל הצלחה במלחמת יום הכיפורים, למרות שהדהימו את העולם ב-1967.
גולדה התנגדה לכל סימן של שלום והחמיצה את האפשרות להגיע בפברואר 1971 להסכם דומה מאוד להסכמי קמפ דייויד מ-1978, שאליהם הגיע מי שהחליף אותה, מנחם בגין. ישראל שקעה בשלוש שנים של נהנתנות, שביעות רצון עצמית ומסיבות של אלופים. האסון הנורא של מלחמת יום הכיפורים תפס אותנו בלתי מוכנים לחלוטין.
אם באמת יירד לממשלה האסימון, ואם באמת היא נערכת לקראת הפסקת האש, כדאי לה לזכור שהחמאס לא יילך לישון.כדאי שגם אנחנו נישאר ערים, ונעשה מאמץ עליון להפתיע אותו בהסכמי שלום עם הסורים, וניערך לניטרול רקטות בעתיד.
ד"ר יוסי ביילין, ח"כ מטעם מרצ
