הבחור חושב שהשמש זורחת לו מהתחת
שמחתי לציין לעצמי שהוא נושא על כתפיו ראש ובתוכו מוח לא קטן. אבל היה עוד משהו שבלט כבר מתחילת השיחה בינינו ולא יכולתי להתעלם ממנו. אף על פי שיש לי חיבה לא קטנה לגברים כריזמטיים ועוצמתיים, לבחור הזה יש שפיכה מוקדמת - ואני מתכוונת לזו של הביטחון העצמי שלו
טוב, לא ממש פגשתי אותו, אבל שוחחנו ארוכות במסנג'ר. השיחה התחילה נהדר, בדיוק כמו שאני אוהבת - תחרות שנינויות משולבת במהירות הקלדה מרשימה ונטולת שגיאים (היי, אם זה נעשה בכוונה בשביל שמירה על קו ההומור זה לגמרי חוקי מבחינתי). הוא יורה, ואני מחזירה. אני מתגרה, והוא משיב מלחמה. דו קרב של מילים בניסיון להכיר את הצד השני. אח, תענוג!
לא עבר זמן רב והגברבר העניק לי ציון "מעולה" בסקסיות מילולית. הבחור ללא ספק נושא על כתפיו ראש ובתוכו מוח לא קטן, שמחתי לציין לעצמי. אבל היה עוד משהו שבלט כבר מתחילת השיחה ולא יכולתי להתעלם ממנו. אף על פי שיש לי חיבה לא קטנה לגברים כריזמטיים ועוצמתיים, הרי שלבחור הזה יש שפיכה מוקדמת - ואני מתכוונת לזו של הביטחון העצמי שלו.
כבר בשלב הראשוני, כשהחמאתי לו על הלשון הרהוטה ועל מהירות הכתיבה הוא ענה:
"כן, אומרים שאני טוב בזה... אם היו משלמים לי על כל דבר שהייתי טוב בו... הייתי עשיר".
יפה, חשבתי לעצמי. הבחור מכיר בערכו העצמי. אז אולי ענווה היא לא הצד החזק שלו, אבל מוכנה לוותר על קצת צניעות לטובת אינטליגנציה וחדות.
הבחור, מסתבר, מעשן, ואני וסיגריות לא בתנאי דיבור כבר הרבה זמן (מאז שנולדתי בעצם, תעשו את החשבון לבד). אז בניסיון להוריד אותו קצת לקרקע, אני מיידעת אותו מראש שסיגריות עבורי הן "טרן-אוף" משמעותי. חוץ מזה, עדיין לא ראיתי אותו כך שאין לדעת מה ילד יום. האף והעיניים עושים עבורי עבודת קודש שאין שני לה, ומזמן הפסקתי להתווכח איתם.
"אנחנו נסתדר סבבה עם שניהם", הוא אומר ומוסיף בביטחה: "העיניים יאהבו והאף לא יהיה מוטרד".
פיייי, הוא בכלל צריך אותי, הבחור הזה?! הוא כבר יודע בדיוק מה יהיה בדייט הזה, אז לא חבל לבזבז לי את הזמן?
כשהגענו לשלב הבא של בירור מקום המגורים הוא שלף: " יופי, כבר אני יודע שאת תבואי אלי...
אין באזור שלך חניה, ואני יכול להשתגע מזה".
"איך אתה אומר? חחח.... אתה יודע יותר מדי דברים בשביל מישהו שלא מכיר אותי בכלל", מיהרתי לענות.
"בדייט החמישי אני בדרך כלל מסיים את הקשר"
הוא לא ממש התרגש והחליט שזה זמן טוב לספר לי: "בדייט החמישי, אני בדרך כלל מסיים את הקשר".
כלומר, הוא רגיל שבפגישה הראשונה הבחורה מגיעה אליו, והיא צריכה לעשות את כל המאמצים כדי להחזיק אותו עד הדייט החמישי, שם ממילא הוא מאבד עניין...
השיחה מידרדרת, אני חושבת לעצמי, מתחילה לחוש בלחץ עוד לפני שקבענו דייט ראשון.
רגע, מה בכלל קורה פה?! זו לא אני שרוצה תמיד לקפוץ קדימה לחבר-אינסטנט? תחושה בלתי מוכרת של מחנק קטן מתגנבת לה, ואני בוחרת לקחת מזה משהו טוב ולהזכיר לעצמי בפעם הבאה שאני יוצאת לדייט לנסות לא להקדים את המאוחר.
אנחנו מנסים לקבוע פגישה (אני בכל זאת מייחסת לעצמי הרבה תכונות חתוליות, והסקרנות ביניהן), והוא שואל "אז מחר אצלך?"
"לא!" אני ממהרת להשיב.
"אצלי?!" הוא מנסה שוב.
חשבתי שהבהרתי היטב שהפגישה הראשונה לא תהיה בבית. לא שלו ולא שלי.
" לא בטוח שיהיה לי כוח לשבת שעה-שעתיים בחוץ מחר. יום ראשון אני די הרוס בערב", הוא טוען להגנתו.
ואני, שלא רוצה חס וחלילה להתיש את הבחור החרוץ השב מיום עמלו, מציעה לדחות ליום אחר. וכשאני חולקת איתו את התהיה אם ישיבה בבית דורשת פחות מאמץ, הוא עונה בלי להתבלבל בכלל:
"בבית אנחנו לא נשב...".
עכשיו נשאר לו רק לבדוק התאמה מינית
מסתבר שאת המבחנים שלו הצלחתי לעבור גם בלי דייט, ועכשיו נשאר לו רק לבדוק התאמה מינית, כך אמר. "לי זה לא עובד אחרת. אלא אם כן יקרה נס ואני פשוט אפול ממך".
אני מנסה לרדת לעומק העניין ושואלת אם הוא לא חושב שצריך קודם שהרצון הזה היה הדדי, והוא עונה: " אני מאמין שהוא יהיה הדדי אחרי שעה בבית. אצלי או אצלך. אם תהיה כימיה, אין מה לחכות דקה נוספת".
אלוהים, מאיפה הביאו את הבחור הזה? ואיפה לעזאזל קונים כמויות כאלה של ביטחון עצמי?
אני מודה, מקנאה. הלוואי שהיה לי רבע ממה שיש לו (במקרה הזה, האמת, לא רוצה יותר מרבע).
מחיאות כפיים לבחור שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת...
ורגע, חברים, הוא לא סיים:
"אותי צריך לקחת, ולקחת מהר. מי שלא מספיק חזקה לזה, לא תוכל להיות איתי כי אברח. אני יכול להיות הבן זוג המשמעותי הבא שלך. אבל זה לא אומר שאת לא צריכה לתפוס אותי מהר. בנות עושות איתי דברים ומרגישות הרבה פעמים כפי שלא הרגישו ועשו מעולם. ולא, זו לא חוסר צניעות, זו המציאות" (אה, וואלה?).
וכך הוא ממשיך ומלהג עד הטאצ'דאון הסופי שמשאיר אותי (אותי!) ללא מילים:
" אני רק צריך שתדעי שבכל דייט, הציפייה שלי היא לסקס. אם יש מעבר ולמחרת אני ארגיש שאני רוצה להיפגש שוב... אני הראשון שאשמח.... אם נתנשק מעל חצי שעה... תאמיני לי... את כבר תפשיטי אותי לבד...."
והפינאלה: "לא עדיף לעשות לי את זה במטרה שאולי זה יעזור להשאיר אותי מאשר לא לעשות ולאבד? מה אני לא מבין פה? באיזה סרט אני חי???"
הייתי צוחקת בקול רם, אבל לצערי הבחור הזה חי בסרט, שאנחנו, בנות המין הנשי, כתבנו, הפקנו, ביימנו, שיחקנו ואף הכנסנו אותו אליו.
גם אני, בעבר הלא מאוד רחוק, מצאתי את עצמי מפחדת לאבד בחור ומגיעה אליו בכל מיני שעות מוזרות ולא נוחות של הלילה. וכך התפתח לו זן של בחורים שחושבים שהם מתנת אלוהים למין הנשי (ולמין בכלל, כנראה).
אלו בחורים שכבר לא מכוונים גבוה (אפילו אם נדמה להם שכן). בחורים ש"יודעים" מראש שאין סיכוי להמשך. בחורים שחושבים שצריך לקרות נס בשביל שמישהי אחת תעניין אותם מספיק כדי לוותר על כל האחרות (והם לא מאמינים בניסים...). בחורים שהאף שלהם באוברדראפט מטורף ורמת ההשקעה שלהם בבת הזוג הפוטנציאלית במינוס היסטרי.
בחורים טובים שקצת איבדו את הצפון
מה שחבל הוא, שברוב המקרים מדובר בבחורים טובים, שקצת איבדו את הצפון. בחורים שיש להם מה להציע, אחרת לא היינו חוששות לאבד את ההזדמנות לזכות בהם. כאלו ש"דייט אחד יותר מדי", לדבריהם, הפך אותם לסקפטיים וקטני אמונה לגבי קשר משמעותי. אלו שמרוב עצים לא רואים את היער ומפסידים את הדובדבנים שבו.
כי אותו בחור, אם לא היה מפיל עלי מראש את כל הרצאת הציפיות והסקפטיות שלו, ייתכן מאוד שהיה מקבל בדיוק את מה שרצה, אבל בצורה הדדית וטבעית יותר.
לי דווקא אין חוקים נוקשים כשמדובר באינטראקציה בין שני אנשים. הכל יכול לקרות, בתנאי שזה קורה מעצמו. לא בכוח, לא כי מישהו מצפה ממני.
אז תשאלו איך היה הדייט?
לא היה. אני כבר יודעת מאיפה זורחת השמש ;-)
לפנייה לכתב/ת 
