אודיסיאה בחייו של ארתור סי. קלארק
במארס השנה נפטר סיר ארתור סי. קלארק, מגדולי סופרי המדע הבדיוני. בכתבה זו נסקור את עולמו של קלארק, ובמיוחד את יצירת המופת הידועה שלו - "2001: אודיסיאה בחלל"
בשנת 1964 נפגשו שני ענקים, והחליטו ליצור יחדיו סרט וספר. הענק הראשון הגיע מעולם הקולנוע, ושמו היה סטנלי קובריק - הבמאי המצליח מאחורי "התפוז המכני". הענק השני היה ארתור סי. קלארק, מי שנחשב היום לאחד מגדולי הסופרים בסוגת המדע הבדיוני.
קובריק ביקש ליצור סרט מדע בדיוני משובח, וחבר הציע לו ליצור קשר עם קלארק, כבר אז סופר מפורסם. קלארק, בריטי במקור, התגורר בסרי-לנקה, עובדה שגרמה לקובריק להאמין שקלארק הוא מתבודד וקצת פסיכי, אבל לא מנעה ממנו (ומי יודע, אולי אפילו עודדה אותו) לפנות אל הסופר ולהציע לו לעבוד יחדיו על הסרט.
בסיפור מגלים אסטרונאוטים מונולית, גוש חלק של אבן שחורה, שהוצב על אדמת הירח על ידי תרבות מתקדמת מאוד בתור "מערכת אזעקה", שתתריע כשהתרבות האנושית תהיה מתקדמת דייה כדי לאפשר מסע בן כוכבי. בגרסת הסרט ממשיך הסיפור עם מסע של חללית מחקר אל כוכב הלכת צדק, במטרה לגלות את היעד אליו משדר המונולית (בגרסת הספר הם נוסעים לשבתאי). המסע משתבש כשמחשב החללית מאבד את שפיותו ומנסה לחסל את אנשי הצוות, ומסתיים כשגיבור הסרט, האסטרונאוט דייב באומן, עובר דרך "שער בין כוכבי" ומתוודע לציוויליזציה המתקדמת.
בסרט, הסצנה של חשיפת המונולית מתרחשת בתוך מכתש טיכו, מכתש בולט וצעיר על פני הירח. האולפן שבו צולם הסרט נבחר במיוחד, מכיוון שהיה האולפן היחיד שהיה גדול מספיק על מנת להכיל את הסט לסצנה זו. זה לא היה האתגר היחיד שעמד בפני הבמאי. ההקפדה של קובריק על הפרטים הקטנים גרמה לצילומים להסתיים למעלה משנה לאחר המועד המתוכנן, ועלות ההפקה צמחה כפליים.
קובריק, בהשפעתו של קלארק ובניגוד למגמה המקובלת בהוליווד, ניסה לשמור על ריאליזם מקסימלי בסרט. כל הסצנות הממוקמות בחלל הריק הן אילמות לחלוטין, ומי שראה את הסרט לא יוכל לשכוח את הייצוג המרתק של כוח המשיכה המלאכותי בתוך החללית, שנוצר בעקבות הסיבוב של גוף החללית סביב עצמה, סיבוב שיוצר כוח צנטריפטלי שדוחף כלפי חוץ את האסטרונאוטים שעומדים על דפנות החללית. קלארק וקובריק נעזרו בתכנון הסצנה הזו ביועצים נכבדים ביותר: ניל ארמסטרונג, האדם הראשון על הירח, והקוסמונאוט אלכסי ליאונוב, מי שביצע את הליכת החלל הראשונה בהיסטוריה.
אך טעויות קטנות הן, כמובן, בלתי נמנעות. כשדייב באומן מבין שהאוויר נשאב החוצה מתוך החללית, הוא לוקח אוויר לריאותיו כדי להתכונן לואקום המתקרב. לידיעת מי מהקוראים שייתקל במצב הזה בעתיד, הייתי ממליץ: אל תנסו את זה בבית. נאס"א מנחה את האסטרונאוטים שלה דווקא לרוקן את ריאותיהם מאוויר, כדי להימנע מהתפשטות הגז בתוך הגוף וקריעת הריאות. קלארק טען, מאוחר יותר, שלו היה על הסט באותו יום צילומים, היה מתקן את הטעות הקטנה הזו בו במקום.
עוד ב"הידען": האם ניסוי התנור הבא של פניקס יהיה האחרון?
יחס מורכב לרוחניות
קלארק היה ידוע תמיד כסופר של מדע בדיוני "קשה", אחד שהמדע והריאליזם תפסו מקום משמעותי בסיפוריו. אבל דווקא אודיסיאה בחלל, ומאוחר יותר גם הספר "מפגש עם ראמה" מעדיים על סתירה מסוימת באישיותו של קלארק. מוטיב חשוב מאוד ביצירותיו הוא הרעיון שישנה ישות או תרבות מתקדמת ביותר, שעוקבת אחר התקדמות האנושות ומסייעת לה מדי פעם. ישות זו אינה "אלוהים" במובן הדתי של המילה, אבל בתכונותיה ובהשפעתה על האנושות יש הרבה דמיון למושג האלוהות. קלארק פתר את הדילמה הזו באחד המשפטים האלמותיים והמפורסמים ביותר שלו: "כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק, היא בלתי ניתנת להבחנה מקסם". לקלארק היה יחס מורכב לרוחניות, או כפי שהוא עצמו הגדיר זאת: "אני לא מאמין באסטרולוגיה. אני בן מזל קשת, ואנחנו טיפוסים סקפטיים."
כשיצא אודיסיאה בחלל לאקרנים, תגובות המבקרים הייתה מעורבות, אך ההיסטוריה שפטה את הסרט כיצירת מופת, ללא ספק. הפתיחה המפורסמת של הקוף האנושי המרסק את גולגולת יריבו על רקע היצירה הקלאסית של ריצ'ארד שטראוס, תחנת החלל המסתובבת על רקע המוזיקה המהפנטת של יוהן שטראוס, וכמובן הסצנה הבלתי נשכחת בה מנטרל דייב באומן את "האל 9000", המחשב הסורר של הספינה - אלו רגעי קולנוע שאף חובב מדע בדיוני לא יוכל למחות מזיכרונו.
הסצנה האחרונה שהזכרתי, פירוקו של האל 9000, היא בחלקה תוצאה של חוויה מעניינת שעבר ארתור סי. קלארק כשביקר, שנתיים קודם לכן, במעבדות חברת "בל". חבר לקח אותו לסיבוב במעבדות ושם הם פגשו את המדען ג'ון לארי קלי, שעבד על טכנולוגיות של סינתזת קול במחשבים - במילים אחרות, הוא ניסה לגרום למחשב לדבר. קלי הדגים לשניים איך המחשב שלו, IBM 704, מדקלם את שיר הילדים "אופניים לשניים", על רקע ליווי מוזיקלי. החוויה הזו הותירה חותם כה עמוק אצל קלארק, שהוא התעקש שקובריק ישלב אותה בסצנה בסרט.
עוד ב"הידען": חיסון חדש נגד חיידק הפנואומוקוקוס
הסודות האפלים של הסופר המהולל
גם איש מדע וסופר מהולל כארתור סי. קלארק לא היה חסין משערוריות וסקנדלים. העובדה שעבר להתגורר בסרי-לנקה באמצע שנות החמישים הייתה כה בלתי שגרתית, עד שלא הפסיקה לגרות את סקרנותם של העיתונאים החקרניים. קלארק סיפר שהחליט לעבור למדינה הקטנה שמדרום להודו מכיוון שרצה ליהנות מהתחביב העיקרי שלו, צלילה, אבל באוויר ריחפה תמיד השאלה האם הייתה זו אכן הסיבה היחידה למעבר של קלארק לסרי-לנקה. במיוחד עוררה תהיות העובדה שקלארק היה רווק מושבע (פרט לנישואים קצרים שהחזיקו מעמד רק שישה חודשים) והיה, ככל הנראה, הומוסקסואל שלא יצא מהארון.
בשנת 1998 הטיל הצהובון הבריטי "סאנדיי מירור" פצצה מדהימה. יום לפני שקאלרק היה אמור לזכות בתואר אבירות בריטית, הכבוד הגדול ביותר שהאימפריה הגדולה הזו יכולה להעניק לאזרחיה, פרסם הצהובון כתבה ובה נטען שקלארק הוא פדופיל, אנס ו"טורף ילדים" במלוא מובן המילה. בכתבה נטען שקאלרק עבר לסרי-לנקה מכיוון ששם, במדינת העולם השלישי נטולת החוק, יוכל לממש את יצריו הסוטים ללא חשש.
הכתבה הזו עוררה סערה גדולה בבריטניה, אבל לאיש לא הייתה שום כוונה לבטל את הענקת התואר לקלארק בגלל כתבה בצהובון בריטי. אך קלארק עצמו התעקש שלא לקבל את תואר האבירות עד ששמו יטוהר. המשטרה המקומית בסרי-לנקה פתחה בחקירה, שניקתה בסופו של דבר את ארתור סי. קלארק מכל החשדות כלפיו. רק אז, באיחור של שנתיים, הסכים לקבל את תואר האבירות. הציניקנים טוענים שלרשויות השלטון בסרי-לנקה היו את כל הסיבות שבעולם להגן על הסמל הלאומי והתרבותי של המדינה. חבריו ומעריציו של קלארק רואים בכל סיפור הפדופיליה עוד עדות לרשעות נטולת הגבולות של הצהובונים הבריטיים.
עוד ב"הידען": כוכבי קווארק עשויים להיות העצמים הדחוסים ביותר ביקום
מה קרה בחלל, ביום שבו מת קלארק
לפני כשמונה שנים, בראיון לבי.בי.סי, ציין קלארק את ארבעת האיומים הגדולים ביותר לדעתו על עתיד המין האנושי: "ההתחממות העולמית, זיהום הסביבה, פגיעת אסטרואיד בכדור הארץ ופרץ של קרני גמא." על שלושת האיומים הראשונים שמענו וקראנו לא מעט. האיום הרביעי שהעלה קלארק בראיון, פרץ של קרני גמא, זכה למעט מאוד תשומת לב תקשורתית ביחס לאחרים, אבל קלארק יודע על מה הוא מדבר.
פרץ של קרני גמא הוא שטף אדיר של קרינה רבת עוצמה שמקורו בחלל החיצון. זו תופעה נדירה בפני עצמה אבל מפאת גודלו של היקום, היא מתרחשת בתדירות יומיומית. פרץ של קרני גמא נמשך לא יותר משניות ספורות עד דקות, אבל משחרר אנרגיה בכמות בלתי נתפסת ממש. למעשה, אף תופעה קוסמית מאז המפץ הגדול אינה משחררת אנרגיה בעוצמה כה מאסיבית.
המדענים משערים שרוב פרצי הקרינה האלה מתרחשים כשכוכבים בעלי מסה גדולה מאוד מכלים את מלאי הדלק הגרעיני שלהם. משנגמרו התהליכים הגרעיניים קורסות ליבות הכוכבים לתוך עצמן ויוצרות חורים שחורים או כוכבי נויטרונים. תוך כדי קריסה משתחרר הפרץ העז של קרינת הגמא עתירת האנרגיה.
למזלנו, כל פרצי קרינת הגמא שאותרו עד כה התרחשו רחוק מאוד מאיתנו, מחוץ לגלקסיית שביל החלב.
אילו היה אירוע כזה מתרחש אפילו כמה אלפי שנות אור מאיתנו, היינו בצרות צרורות. עוצמת הקרינה הייתה מספיקה כדי להרוס את כל שכבת האוזון בחצי הכדור שהיה מופנה אל מקור הפיצוץ באותו הרגע, והקרינה האולטרא-סגולה מהשמש הייתה מחסלת את מרבית היצורים החיים על כדור הארץ. פרץ של קרני גמא בסביבה הקרובה עוד יותר אלינו, נאמר כמה מאות שנות אור מכאן, היה פשוט מעיף את האטמוספרה שלנו לחלל וממיס את שכבת הקרקע העליונה.
קלארק צדק כשאמר בראיון שפרץ של קרני גמא בקרבת כדור הארץ יחסל את האנושות. המדענים חוקרים כיום את האפשרות שאירועים כאלה אחראים לחלק מההכחדות ההמוניות שהתרחשו בהיסטוריה של כדור הארץ.
אולי זו אירוניה קוסמית, אולי סתם צירוף מקרים מוזר, אבל בתשעה עשר במרץ השנה, הלילה שבו הלך ארתור סי. קלארק לעולמו, נקלט בלוויין Swift של נאס"א פרץ קרני גאמא עז במיוחד, שזכה לשם "אירוע קלארק". הפרץ הזה שבר את כל השיאים הקודמים, ועוצמתו הייתה חזקה פי שתיים וחצי מיליון מכל סופרנובה מתועדת בהיסטוריה. זהו העצם הזוהר ביותר שנצפה על ידי בני אדם ביקום, והוא התרחש במרחק של כשבעה וחצי מיליארדי שנות אור. לו היה מתרחש בגלקסיית שביל החלב, בקרבת כדור הארץ, היה מגשים בהרסנותו את כל חששותיו של ארתור סי. קלארק.
המאמר לקוח מתוך התוכנית "עושים היסטוריה ", פודקאסט דו שבועי על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה
לפנייה לכתב/ת 
ארתור סי קלארק
צילום: Gettyimages Imagebank
לאתר "הידען"
