שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פלאש בק
    האלבום החדש של בק, אחד הדילנים החדשים, הוא ממש המשך לאלבום הנפלא "Sea Change". גיא חג'ג' רואה בו אלבום קצבי וכובש שמצליח לא לאבד את הנימה המלנכולית


     

    "מתי בק יוציא שוב אלבום מעולה כמו Sea Change?" שאל אותי השבוע חבר ששמע שלבק הנסן יש אלבום חדש. אחרי ימים רבים שבהם כלאתי את האלבום, Modern Guilt שמו, באוזניים שלי ברצון ובתענוג, אני יכול לענות בנחרצות: "עכשיו". לאלבום שברון הלב המפורסם של בק נמצא אח מפתיע.

     

    כבר עשור וחצי שבק, בהחלט אחד הדילנים החדשים, משפריץ לכל עבר את הגאונות היצירתית שלו ואת כשרונו לבחור שותפים מובחרים באולפן, על הבמה ואפילו בקליפים. לרוב הוא מזגזג: אחרי כל אלבום מופרע של סלט סגנונות אקלקטי וצבעוני, בו לטקסטים לרוב אין פשר, הוא מקליט אלבום פולק אקוסטי עם דגש חזק על המילים וההגשה.

     

    כך, אחרי Mellow Gold פורץ הדרך (זוכרים את "Loser"?) קיבלנו את One Foot In The Grave האקוסטי; אחרי Odelay המופתי את Mutations העדין ואחרי Midnight Vultures משגע-האגנים את Sea Change שבור-הלב, המהורהר והמושלם. אחרי שני אלבומי-טירוף ברצף, Guero ו-The Information (המצוין), אנחנו עשויים לצפות לאלבום עדין, מהורהר ופולקי. על פני השטח, אנחנו טועים. מתחתיו, העניינים מתחילים להסתבך.


    על כל אלבום מופרע ואקלקטי, הוא מקליט אלבום אקוסטי עדין. בק

     

    בשיר הפותח "Orphans" (המעוטר בקולה של קאט פאוור) וכמוהו גם בשיר המסיים, "Volcano" המרגש והמפתיע, בק רוכב על סוס טרויאני. השירים האלה הם הברקות פופ אופייניות של בק והמפיק דיינג'ר מאוס, כאלה שמושכות את האוזן להתרכז בהפקה הסמיכה, בהתנפלות התופים ובקולות הרקע המתעתעים, אך בבסיסם שניהם שירי בלוז חדים ועצובים. אם תתפתו לקול הסירנות המתוק, תתנפצו על סלעי העצב שהן מסתירות. זה מסוכן.

     

    עוד דבר מסוכן הוא מסע בזמן, והאלבום הזה נשמע כאילו בק הרחיק לכת עד 1968 כדי להקליט אותו. הממציא המטורף ובעל החזון שבנה לו את מכונת הזמן הוא דיינג'ר מאוס, שאחרי תפקידו הדומיננטי בצמד נארלס ברקלי והקצב המבהיל שבו רקח לאחרונה הפקות מבריקות לבלאק קיז, The Good, Bad and Queen של דיימון אלברן ו-The Shortwave Set (בין היתר), אפשר לומר בביטחון שמדובר בלא פחות מעילוי.


    בק מתרפק, בק מתפרק (צילום: Gettyimages/Imagebank) 

     

    חיבתו הידועה של דיינג'ר מאוס לשירי הסאנשיין-פופ מהסיקסטיז ומצב הרוח העגום שכנראה ריחף אחרי בק אל האולפן יוצרים שירים מרתקים: בק (וגם המאזין) רוקד אבל קודר, נהנה אבל מתעצב, מתרפק ומתפרק.

     

    Modern Guilt של צמד העילויים הוא אלבום מוקפד ומדוד עד אחרונת המצילוֹת, אבל כזה שעדיין מגלה את הזיעה המלוכלכת שמאחוריו. דיינג'ר מאוס ובק מסתערים על מערכת התופים (הכלי הדומיננטי באלבום) ועל אפקט הריוורב, ומרסקים את הסאונד של להקות סיקסטיז כמו הקינקס בפסטיבל מתפוצץ ומהדהד של עורות קרועים, בס מחוספס וביטים חדשים-מיושנים במיטב המסורת הדיינג'ר-מאוסית.

     

    "Modern Guilt" ו-"Walls" הם כמו נארלס בארקלי בדיכאון; "Profanity Prayers" ו-"Soul Of A Man" נשמעים כמו להקה שמשחזרת ,בגיטרה-בס-תופים בלבד, את הקולאז'ים הקרקסיים שפירסמו את

    בק באלבומיו המצליחים ביותר. "Chemtrails", פסיכדליה מהבהבת ועוצמתית ואולי השיר הטוב באלבום, נגנב מסשן מעושן במיוחד של הביטלס והוטס אל 2008 במכונית הדלוריאן. ממש בק טו דה פיוצ'ר.

     

    האם האלבום הזה מעולה כמו Sea Change האהוב? ייתכן מאוד שכן. כמוהו הוא עוטף גרעין עצוב, ומכיל כמה שירי פולק-בלוז מודרניים מעולים; בשונה ממנו, ל-Modern Guilt יש קצב מהיר, חספוס וקצוות משוננים. זה אלבום שהיה יכול להיות עגמומי ואיטי ובמקום זאת הוא אינטנסיבי, קצבי וכובש מבלי לאבד את המלנכוליה שמניעה אותו לכל אורכו. עם הפקה מרעננת שמתפוצצת מכישרון, אורגזמה של תופים בכל רצועה כמעט וההגשה הקוֹלית הטובה ביותר של בק מזה שנים, תהיה זו חוצפה לבקש מהאלבום הזה יותר. בתבונה רבה, הוא גם לא מנסה לקפוץ מעל הפופיק: עשרה שירים, 33 דקות בלבד, וזה נגמר. כמו שברון לב: מהיר, חד ובלתי נשכח.

     

    בק, BNE, Modern Guilt

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים