שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הצתה מאוחרת
    העריכה המחודשת ל"אלף לבבות" של דן צלקה היא הזדמנות טובה לתת לספר החשוב הזה את תשומת הלב, שלא קיבל בגלגול הראשון, בעיקר בגלל שהיה ספר של מהגר, ולהם כידוע, אסור להתגעגע

    בעונג גדול, בהשתאות מהמפעל הענק שהותיר דן צלקה המנוח, קראתי שוב את "אלף לבבות", בגירסתו הערוכה מחדש. כשיצא לאור לראשונה ב‭1991-‬ כבר כתבתי עליו. הביקורות אז גמרו עליו את ההלל. אריאל הירשפלד, כאז כן עתה מהחשובים שבמבקרי הספרות שלנו, כתב:

     

    "הספר לא עוזב אותי‭...‬ משהו שעוד לא היה כמוהו‭...‬ גם רומן, גם אנציקלופדיה, אבל גם מדיטציה וגם הארה‭...‬ רומן היסטורי ענק, מן המורכבים ביותר שקורא הספרות עשוי לפגוש, כש'מלחמה ושלום' ו'זכרונות אדריאנוס' נלקחים בחשבון‭...‬ אחד הספרים הגדולים והחכמים ביותר שיש".

     

    והוא צדק. זהו ספר גדול שעניינו מסעה של המייפלאואר הישראלית – האונייה רוסלאן – ב‭1919-‬ מרוסיה לחופי הזהב המטונפים של יפו. על סיפונה מצוי הארכיטקט מרינסקי, שחולם להפוך את החופים לשמלת בטון ומלט, וגם אלק צ'רניאק, שחולם להיות אינטלקטואל פולני, כלומר – אירופי לגמרי וקוסמופוליטי בהכרתו.

     

    נו, החלומות לא כל כך מסתייעים, אבל זה לא העיקר. גם לא הקשרים בין מדי, בתו של צ'רניאק, הצברית בעל כורחה, לבין השניים האחרים. כדי ליצור רומן היסטורי גדול צריך הרבה יותר מזה, ודן צלקה בהחלט הצטיין ביכולתו לעשות כן: הוא ברא מחדש את עולמותיהם הקודמים של גיבוריו, על הניואנסים הדקים ביותר של פרטי ההיסטוריה והגיאוגרפיה והטריוויה של נשמותיהם.

     

    הוא ברא והמציא גם עולמות אחרים, כמו זה של האדון ביאליק, שכמה שנים אחרי נחיתת הרוסלאן כבר התהלך ברחובות העיירה תל אביב כשהילת הלאומיות מרחפת מעל ראשו, אבל לכתוב שירים סבירים כבר לא היה יכול. וחשוב מזה, צלקה פירק את "פה בארץ חמדת אבות/ תתגשמנה כל התקוות" לרסיסי סיפורים שאף אחד מהם לא מתנהל בקצב המארש, וכמעט כולם הרהור עמוק בעצם מעשה ההגירה, עם ובלי האידיאולוגיה המוצמדת אליו בכוח.

     

    אבל הספר לא הצליח להמריא במכירות ממדפינו לפנתיאון הנצח, ועכשיו, 17 שנים אחרי, אלי הירש ערך אותו מחדש, בהתאם להנחיות שנתן צלקה לפני מותו, כדי לתת לו הזדמנות שנייה. למה זה לא עבד בפעם הראשונה? הנה כמה סיבות אפשריות.

     

    "אלף לבבות" היה ארוך מדי, ספר בשני כרכים, וזה מבהיל את הקהל בארץ. רוב הקוראים לא יטרחו וגם לא ישלמו מחיר של שני ספרים לאחד כשאפשר שניים במחיר אחד. האורך בא על תיקונו בעריכתו החדשה והנבונה כל כך של הירש. חבל שלא נמצא לצלקה בעודו עמל על כתב היד הראשון מי שיישב איתו ובאופן סמכותי יאמר לו: תחתוך. רוחם של הקוראים קצרה.

     

    הוא ראה אור בתקופה שבה מכירות ספרים התחילו לעבור דרך סד היחצנות, שבו סופר מוכר את האמא שלו וסודותיה כדי לחסל מהדורה ראשונה. צלקה, כותב בחסד עליון, לא היה מרואיין מהסוג שירוץ לספר לעיתונים מה קורה בחדרי ליבו או במיטתו. עניין של איסטניסיות מובנת מאליה לבן תרבות, אבל בהחלט פאק רציני למכירות.

     

    הוא היה חכם מדי ומלא מילים לועזיות. נדרשו ביאורים, והם מובאים במהדורה החדשה והמוערת, לתועלת אנשים שלשונותיו של צלקה והקשריו התרבותיים קצת זרים להם. הזרות תמיד הרתיעה את הקורא הישראלי במקומות הלא נכונים: אם סופר הוא משלנו, אז שיכתוב עברית כאילו זו שפתו היחידה, בבקשה. לסופרים זרים מותר לנהוג אחרת. מעולם לא פחדנו ממילים בהינדי ואורדו וגוג'ראטי אצל סלמאן רושדי, לא נבהלנו מתיאורים ארכיטקטוניים ב'דברי ימי מנזר' של סרמאגו, שום דבר בתרבותו היפנית של הרוקי מורקמי לא מרתיע אותנו.

     

    הוא היה ועודנו ארס-פואטי, במובן שתכניו מתכתבים עם מבנהו ויוצרים מבנה-על שלישי, נוסף ויפהפה. ספרות שמתייחסת אל עצמה, אל עולם האפשרויות שלה, מעולם לא היתה מקדם מכירות, אלא אם מדובר ב"אותו הים" של עמוס עוז, טקסט פשוט בהרבה משל צלקה, שגם הוא הפך לרב מכר רק מכוח ההרגל. עמוס עוז הרי תמיד מוכר.

     

    הוא לא יצר פנטזיה מרנינה על ימי התום של הציונות. במילים אחרות, הוא פירק את הנראטיב השקרי של ימי התום והציע במקומו כמה דברים מסובכים בהרבה. לכן, כמו ב"אינעל דין בבור אילי ג'בהום‭,"‬ מערכון קליטת העלייה המופלא של זוהר ואיינשטיין, אפשר היה לסכם את קורות גיבורי הרוסלאן בדיוק כך: לעזאזל האונייה שהביאה אותם, ולמה אני צריך לקרוא עליהם.

     

    קשה לנו להבין שהספרות כאן התעשרה מאוד בזכות מהגרים - אנשים שחיים בעל כורחם בשתי תרבויות. הציונות לדורותיה תבעה מהם לוותר לחלוטין על תרבות אחת ולהיות כאן, בכור ההיתוך, לאדם חדש. בכור ההיתוך נשרפות נשמות, אבל סופרים לא שכחו את לשונותיהם וחייהם בארץ-שם, ואנחנו רק הרווחנו: את מזרח אירופה של אפלפלד, את אלכסנדריה של יצחק גורמזאנו-גורן, את עיראק של סמי מיכאל, את יואל הופמן ב'ברנהארט' וב'קצכן‭,'‬ ובהמשך הדרך את הווינייטות המעולות של אלכס אפשטיין.

     

    רק מהגרת כשולמית הראבן יכולה היתה לכתוב את "טרילוגיית המדבר" ולהציע

     פרשנות חדשה, מדהימה, למשה כבד הפה והלשון (הוא לא מגמגם, הוא רק עולה חדש בשפה העברית. שפת אמו היתה הרי מצרית‭.(‬ בשנים האחרונות אנחנו מוכנים לקרוא שהיה טוב ליהודים בגלות, בתנאי שכותב את זה מישהו שהוא לגמרי משלנו. "סמטת השקדיות בעומריג'אן" של דורית רביניאן. "מישל עזרא ספרא ובניו" של אמנון שמוש. סיפורי אגדה חמדמדים או יצריים נורא על מקומות אחרים, ברוח "ספר הנענע" של ארז ביטון שפתח את תקופת הגעגוע. להתרפק על אירופה של פעם עדיין קשה, כי היא מלאה נאצים. ולכן גם לדן צלקה אסור היה להתגעגע, ומשעשה כן, לא התרבו קוראיו.

     

    "אלף לבבות" היה הספר האחרון שנכתב כאן באופק תרבותי כשל טשרניחובסקי, מתוך כבוד ואהבה לתרבות האירופית בכללותה, מתוך הבנה והיכרות אינטימית עם מוראותיה אבל גם עם נפלאותיה. איבדנו את זה: כולנו מתבוננים באופק של ביאליק, ורואים שם עיר הרגה מצד אחד, ואת הארץ החמה, היפה, של"'אל הציפור" מצד שני. למעט מקרים מיוחדים, כל מי שכותב על הקשרים בין ארץ-שם לארץ-כאן צריך להסתדר בתבנית הזאת. היא היתה ועודנה קטנה מדי לדן צלקה.

     

    • "אלף לבבות", דן צלקה. הוצאות חרגול ועם עובד. 728 עמודים
    • מתוך מוסף הספרים של "7 לילות" בידיעות אחרונות

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים