בלוגי היקר: על מה חושבות הנערות?

אני אוהבת ילדים.

זה לא מובן מאליו. לא כל מי שאוהב ספרות ילדים, אוהב ילדים. על מרים ילן-שטקליס, יוצרת אהובה אהובה, שמעתי פעם מידידה אישית שלה, שלא כל כך הסתדרה עם ילדים בשר ודם ושוקולד ורעש.

זה לא מפתיע אותי. לא תמיד ילדים הם שובי לב באופן נחרץ ומוחלט וחד משמעי. אבל מכל הילדים, אני אוהבת במיוחד בנות בגיל ההתבגרות. הן מהלכות עלי קסם בשפה המשונה שלהן, ביחס המוטרד-מעריץ אל גופן המשתנה. אני הרוסה עליהן כשהן מנסות להבליט אותו, ליבי יוצא אליהן כשהן מנסות להסתיר אותו.

פעם, כשהייתי גדולה, היתה לי משרה מקסימה במשרד נוצץ. הלכתי בחליפות, חזרתי מאוחר הביתה ופעם בשנה היינו נוסעים ל"נופש משרדי". בערב, בקלאב בתורכיה או באילת, כשכל חברי לעבודה היו מתכנסים לשמוזינג שנון ואומרים מילים כמו פרזנטציות או קהל יעד, אני הייתי בורחת ונדבקת לבנות המתבגרות שלהם. ביחד היינו מדברות על בנים ועל מהות החיים (ולמיטב זכרוני, אפילו בגיל ההתבגרות הן לא נטו לבלבל בין שני המושגים), על מריטת שיער ועל מוסיקה. כאלה.

היום יש לי שתי אחייניות יפהפיות בגיל הזה. לפעמים הן חושבות שאני "מדאימה" ומוכנות להחליף איתי כמה מילים. אבל לפעמים הן מה-זה חשות את עצמן, מפנות אלי עורף מטופח והולכות לעשות דברים הרבה יותר מעניינים ממני, עם ילדים יותר מקובלים ממני. לכן כל כך שמחתי להתנחם בחברתה של שלומצי.

שלומצי כותבת יומן

שלומצי כותבת יומן. לא בלוג, לא פוסטים. יומן על נייר. ילדה בת 14 וחצי שכותבת יומן עד סוף י"ב? ועוד בלי מילים כמו שולטטטתתת111 או שימוש....מופרז.... בשלוש....או.....יותר.... נקודות? אז נכון שמדובר בגיבורה ספרותית ונכון שכתבה אותה אישה מבוגרת, אבל יש לי כבוד לנסיון לכתוב לבני נוער באופן שהוא לא חינוכי ומעיק, אבל גם לא מתחנף ואדיוטי.

אחרי שגמרתי לקרוא את היומן של שלומצי, נזכרתי בחברת נעורים ותיקה ויצאתי במסע אל הספרייה השכונתית. מצאתי אותה מיד. תמר חיכתה לי על המדפים מתוקה ותמימה, לפעמים קצת טרחנית ומייגעת, אבל חבר'המנית כמו פעם.

"תגידי", שאלתי את זהבה הספרנית. "עדיין שואלים את 'דפי תמר'"?

"מה השאלה?" ענתה לי זהבה בסימן קריאה. ואז כבר לא יכולתי להתאפק ולהשוות בין שלומצי לתמר. אולי רציתי לבדוק אם יש הבדל מהותי בין הנערה שהייתי ובין האחייניות שלי, או שהכל נשאר אותו דבר וכל ההבדלים הם רק קוסמטיקה.

משקל

תמר מלגלגת כמה פעמים על רגליה הארוכות והרזות "אני הולכת לי עם גרבים אדומות, נראית עם הרגלים הארוכות והרזות שלי בדיוק כמו חסידה". אבל בהמשך זה תופס גם אותה: "אני חושבת שאני קצת יותר מדי מלאה. אני עושה מאמצים לא לאכול כל כך הרבה אבל יש לי תאבון של שור".

ואצל שלומצי? קודם כל, התעסקות בלתי פוסקת במשקל ("שובל חשבה בקול: 'חבר איש פיצה. קצת משמין, אבל נחמד'), יש אפילו עלילת משנה על חברה בולימית. אבל הכי נורא הוא ששלומצי, ילדה מקסימה ואינטילגנטית, מגדירה את עצמה כגבוהה, בעלת שיער סומר ושלושה קילו עודפים.

הנה שלושה הקילו האלה שמתיישבים לנו על הראש בערך בגיל הזה וכל חיינו קודש להסרתם.

הנה שלושה הקילו שעליהם מבוססת כל כלכלת העולם המערבי – אם רק תורידי אותם, הכל יהיה בסדר, אבל בינתיים, קחי את מרכך השיער הזה, כי גם השיער שלך נראה זוועה.

הורים

ההורים של שלומצי גרושים. חלק נכבד מהעלילה עוסק בזה שהם מוצאים בני זוג הרבה לפני שלומצי. ההורים של תמר מאוד מאוד ביחד, אבל ההימור שלי הוא שהם אף פעם לא עושים את זה.

אצל תמר: "אמא ניגשה אלי, התישבה לידי ושאלה: "יש בעיות, תמי? רוצה לשוחח עליהן?" הו, אמא! אמא שלי. מה היו עושות ילדות כמוני בלי אמהות כאלו? ישבנו במטבח ושוחחנו עד שעה מאוחרת".

ואצל שלומצי: "רתחתי מבפנים והרגשתי שהכול מתחיל לעלות על גדותיו עם כל משפט נוסף שהיא אמרה... הלכתי לחדר וטרקתי אחרי את הדלת... אמא דפקה על הדלת שלי, ואף על פי שלא פתחתי היא המשיכה ואמרה שהיא לא מתכוונת להגיד לי מה לעשות, ושבסך הכול היא עושה את זה כי התפקיד של אמהות זה לדאוג, גם אם זה נראה לי אחרת. פתחתי לה את הדלת... והיא חיבקה אותי..."

בקיצור, אותו דבר. אמא יש רק אחת.

ציונות

אצל תמר הגיגים בלתי נגמרים על מלחמות ונופלים, אנטישמיות, קיבוץ, שמי זהב חיוורים, האיכר יצמיח לנו לחם שנהיה גדולים. ציטוט אופייני: "אבא לא הצליח להתחמק לי, והיום קיבלתי שעור מאלף בענייני דת, יהדות ובתי כנסת".

אהבה ומין

זה לא לגמרי הוגן להשוות, כי תמר כותבת את יומניה עד גיל 15, כך שכל הסיפורים המסעירים על שלישיות על הגורן בוודאי נותרו בחוץ. מדי פעם, בין הגיג זה למשנהו, מואילה תמר להקדיש זמן כתיבה גם לבנים. "אני יודעת שאני לא תינוקת. אני כבר נערה. אני כבר יודעת לאהוב, אבל עמוק עמוק בלב. לא כמו הבנות כאן, שהן כל כך חופשיות ביחסים שלהן עם הבנים".

הספר הרביעי של דפי תמר נגמר כשהיא נפרדת מהחבר הקבוע שלה בארצות הברית, שם בילתה המשפחה בשליחות, וחוזרת ארצה, אל הקיבוץ, מרוצה אך בתולה.

שלומצי, לעומת זאת, כותבת את יומנה עד סוף י"ב. אהבה מעסיקה אותה ואת חברותיה עד אין סוף. מין הוא עדיין רק נלווה לאהבה. מעין תוצר לוואי שלה.

מצד אחד, העמוד האחרון מוקדש לפגישה המחודשת של שלומצי עם אהבת חייה, כך שנשמרת מתכונת "הפי אנד שמח מגיע רק כשמוצאים אהבה". מצד שני, שלומצי פוגשת אותו מיד אחרי שנפטרה מבתוליה המעיקים עם בחור אחר לגמרי, פרוע, מקועקע ובלתי מתחייב.

עתיד

אין לי ספק. תמר נישאה לקיבוצניק בשם אורי צור. הם עזבו את הקיבוץ וקנו שטח צנוע בכפר. אחרי שני עשורים התברר להם שזה כפר שמריהו. מדי יום עצמאות הם מזמינים חברים אל הדשא ושם הם שרים ביחד נורא חזק. בסוף האירוע, העוזרת מפנה שקים של כלים חד-פעמיים לזבל.

שלומצי תחיה עם אמא במושב עד גיל 31. כל אופציה אחרת תהיה יקרה מדי. היא תלמד משחק בניסן נתיב ואחר כך תעבוד כתחקירנית בטלוויזיה. מתישהו היא תחליט שככה אי אפשר להמשיך ותצטרף לארגון אקולוגי שהיוזמה הראשונה שלו תהיה הוצאת כלים חד פעמיים מפלסטיק אל מחוץ לחוק.

• שלומצי כותבת יומן - דקלה קידר, הוצאת ידיעות ספרים.
• דפי תמר (4 ספרים) - דבורה עומר, ציורים: יוסי רון, עמיחי הוצאת ספרים.
  

רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.