שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אגרוף הזעם

    "מוחמד עלי הוא מיתוס שבנה את עצמו במו ידיו", טוען אלן טומלינסון, שבסרטו "האגדה על מוחמד עלי" מנסה לפענח כיצד הפך המתאגרף לאחד הקולות הבולטים במאבק השחורים

    אחת האגדות היותר מפורסמות על המתאגרף המיתולוגי מוחמד עלי מתעקשת שהוא זרק לנהר את מדליית הזהב בה זכה באולימפיאדת רומא 1960.

     

    על פי אותו סיפור, עלי עשה זאת כאקט מחאה נגד הממסד שהתנכל והציק לו, לאור עמדותיו החברתיות, ההתאסלמות שלו וסירובו להתגייס למאבק המלחמתי בוייטנאם. באולימפיאדת אטלנטה 1996, עלי קיבל מדליית זהב חלופית במקום זאת שהוא כביכול זרק. הוא אף זכה לאחוז את הלפיד האולימפי, ובידיים רועדות, עלי חולה הפרקינסון הדליק את המשואה.

     

    בתחקיר שערך הקולנוען אלן טומלינסון לקראת סרטו התיעודי, "האגדה על מוחמד עלי", הוא גילה שהשלכת המדליה לנהר היא סיפור מופרך. "זוהי אגדה שכלל לא נכונה", פוסק טומליסון בראיון טלפוני מביתו במיאמי. "מכיוון שעבר כל כך הרבה זמן מאז שצץ הסיפור הזה ומכיוון שהוא סופר לא אחת, אנשים כבר חושבים שהוא נכון.


    "האגדה על מוחמד עלי". לא זרק את המדליה

     

    "אבל תומאס האוזר, הביוגרף של מוחמד עלי, סיפר לי שבאחת הפגישות שלהם, הוא ביקש ממנו להישבע על הקוראן ולומר האם הוא אכן זרק את המדליה לנהר. עלי נאלץ אז להתוודות שהוא פשוט איבד אותה. החלטתי בסופו של דבר שלא להכניס את הסיפור הזה לסרט שלי. אם הייתי מאזכר אותו, אנשים היו ממשיכים לחשוב שזה קרה".

     

    לעומת זאת, טומלינסון חושף בסרטו "האגדה על מוחמד עלי", שישודר הערב (ה') ב-yes דוקו, פרט מסעיר אחר מעברו של המתאגרף, שחגג השנה יום הולדת 66: בראשית הקריירה שלו בזירה, בתקופה בה חי ופעל במיאמי ביץ', הוא נחשד כחובב גברים.

     

    "הוא היה יפה כמו אל יווני, עם גוף מושלם, חיוך מקסים ועיניים פעורות ונוצצות, והיו כל כך הרבה בנות בסביבה, ומועדונים ובילויים. הוא היה יכול להתעסק עם בנות, אבל הוא התנזר", מגלה בסרט אנג'לו דנדי, מי שהיה המאמן של עלי כשעבר מאיגרוף חובבני למקצוענות. "הוא לא שתה אלכוהול ולא עישן סמים. הוא היה שונה ממתאגרפים אחרים, הוא העדיף להתאמן. בגלל זה הרבה אנשים, בתחילת הקריירה שלו, חשבו שהוא הומו, בשם אלוהים".

     

    אולם מהר מאוד התברר התברר שמוחמד עלי הוא חובב נשים מושבע. ב-1964 הוא נישא לרעייתו הראשונה, מלצרית קוקטיילים, ומאז הוא לא הפסיק: הוא התחתן ארבע פעמים והביא לעולם שבע בנות ושני בנים. פשוט אהבתו לזירה גברה לפעמים על תשוקותיו לבנות המין השני. הוא סבר שההתנזרות טובה לביצועים בקרבות.

     

    הפריצה הגדולה

    "האגדה על מוחמד עלי" מתמקד בעיקר בשאלה מדוע האיש שנולד כקסיוס קליי בחר להפוך למוחמד עלי. "כולם שואלים אותי למה לעשות עוד סרט עליו, לאור העובדה שכבר נוצרו אודותיו כל כך הרבה סרטים טובים", מתוודה טומלינסון. "אבל הרגשתי שלא עסקו מספיק בתקופה בה הוא פרץ, אותה אני זוכר היטב מהנעורים שלי.

     

    "קליי היה אז מתאגרף צעיר יפה, מהיר ועסיסי שניצח את סוני ליסטון ב-25 בפברואר 1964 בקרב על תואר אלוף העולם במשקל כבד. זה אחד הקרבות האהובים עלי. הילדים שלי אוהבים את מוחמד עלי וחושבים שהם יודעים עליו הרבה, אבל הם בעיקר מכירים את הסיפורים על הקרבות שלו עם ג'ו פרייזר ועל הקאמבק מול ג'ורג' פורמן ב-1974. הם לא יודעים דבר על השנים המוקדמות ועל הפרק הפוליטי בחייו".

     

    לטומלינסון שחי במיאמי ביץ' היו גם סיבות פרקטיות לעשות את הסרט. "המעבר של קסיוס קלי מחובבנות למקצוענות, ההתאסלמות ושינוי השם, קרו בזמן שהוא חי במיאמי. זה תמיד מרתק לראות איך אנשים מפורסמים הפכו להיות למה שהם. כולם חושבים על מוחמד עלי כעל מיתוס גדול, אבל אותי עניין כיצד בחור צעיר ושאפתן מקנטקי, בן של אב קולני ולפעמים מריר ששתה בהפרזה, הפך בסופו של דבר לדמות גדולה מהחיים ולאחד הספורטאים הגדולים בעולם. בעצם, הפרצוף שלו, הוא אולי הכי מזוהה. כיום איש לא יודע מי אלוף העולם הנוכחי באיגרוף. אבל בתקופה של עלי, כולם ידעו".

     

    יש לך הסבר למה הוא הפך לכזה מיתוס?

     

    "הוא מיתוס שבנה את עצמו במו ידיו, הוא המציא את עצמו. בתרבות האמריקנית יש מספר דמויות כאלה, למשל בוב דילן, שהפכו למיתוס מכיוון שהן לכדו את הדמיון שלנו. קסיוס קליי הצעיר בכלל לא התכוון להפוך למה שהוא הפך בסופו של דבר. הוא נהיה משהו שאפילו הוא לא חלם עליו".

     

    שמו עליו X

    טומלינסון מדגיש בסרטו את הרקע החברתי של שנות ה-60 בארה"ב, שמספק שלל נימוקים למה המתאגרף הפך לאחד הקולות הבולטים במאבק השחורים. אלה הן שנים של מאבק בהפרדה הגזעית, מצעדי מחאה ופועלם של מנהיגים כמו מרטין לותר קינג ומלקולם אקס.

     

    "באותן שנים, למתאגרף שחור צעיר היו מספיק סיבות להיות איש זועם", אומר טומלינסון. "הוא קיבל תזכורות יומיומיות שהוא אזרח סוג ב'. הוא הפך לדמות פוליטית, כמעט בטעות, ולפתע נתפס כאיש עקרונות שמוכן להקריב למען העקרונות האלה".

     

    למרות שקליי זכה במדליית זהב ברומא, הוא עדיין לא יכול היה להיכנס למסעדות אחדות, למדוד בגדים בחנויות מיוחסות והמשטרה עצרה אותו בלי שום סיבה. עלבונות ושמות גנאי היו חלק מהשגרה, וקליי לא היה ממש מרוצה מהמצב. המועדון ברחוב החמישי במיאמי ביץ', בו הוא עשה את צעדיו הראשונים כמקצוען, היה אי של דמוקרטיה בלב ההפרדה, המקום היחידי בו קיבלו אותו. לדברי רוברט ליספסט, כתב ה"ניו יורק פוסט", "בספורט הוא מצא משמעות ותחושת שייכות. זירת האיגרוף היתה המקום היחידי שבו הוא הצליח לשלוט בסביבתו".

     

    קליי, אשף יחסי הציבור, הטיפוס הממגנט בעל הפה הגדול והאגו הנפוח, היה שונה לחלוטין מהמהות של אמריקה הלבנה. בהתחלה התקשורת אהבה את הליצן המצודד והכובש, אבל כשקליי החל את הקשר שלו עם לוחם החירות מלקולם אקס, הדברים השתנו.


    עלי עם מלקולם אקס. "אומת האיסלאם הציעה לו נחמה"

     

    מלקולם אקס היה ממנהיגי הקבוצה הקיצונית "אומת האיסלם", שטענה שהלבנים הם גזע נחות ושהשחורים צריכים להתגאות במי שהם. "מסר כזה היה מושך לגבר שחור כמו קסיוס קליי שחש פגוע מאוד מכך שסבל מיחס גרוע והתנשאות", אומר ההיסטוריון מנינג מראבל. "מה שאומת האיסלאם הציעה לו היה מעין נחמה, משפחה, תחושה שהוא חכם. העניין הדתי התאים בדיוק למה שהוא רצה לשמוע".

     

    קסיוס קליי התאסלם, מחק את "שם העבדות" שלו והפך למוחמד עלי. הוא סומן כאחד הגיבורים הגדולים של מאבק השחורים ולא רק מכיוון שהכריז ש"שחור זה יפה". הוא העלה למודעות את האפליה, הגזענות, חוסר השוויון ושימש סמל גם עבור תושבי אפריקה. אפילו נלסון מנדלה האזין לשידורי הקרבות שלו כשישב בכלא.

     

    כשעלי התבקש ב-1967 להתגייס ולצאת לוייטנאם, הוא הכריז בתקשורת: "אין לי שום דבר נגד הוויטקונג! למה שאני ו'כושים' אחרים נטוס 16 אלף ק"מ מהבית, כאן באמריקה, כדי לירות פצצות וכדורים על בני אדם חומים חפים מפשע שמעולם לא הפריעו לנו? ואני אומר ישירות - לא, אני לא אלך".

     

    סרט בלי גיבור

    עלי שילם מחיר יקר על הצעד הזה, ונאלץ לוותר על קריירת האיגרוף. הוא נשפט ונקנס, ואף היה אמור לרצות עונש מאסר. תואר אלוף העולם נשלל ממנו. ב-1970

    בית הדין העליון זיכה אותו, וב-1974 הוא השיב לעצמו את התואר, אחרי שניצח את ג'ורג' פורמן. מאז הוא החזיק בתואר ארבע שנים נוספות, עד פרישתו ב-1981.

     

    עלי סובל בשנים האחרונות ממחלת הפרקינסון, ולכן יוצרי הסרט התיעודי לא יכלו להיעזר בו והסתפקו בקטעי ארכיון, חלקם נדירים, בהם הוא מפגין את שנינותו ואת לשונו החדה. "גם שהוא חלה, מוחמד עלי הפך לדמות שמייצגת כל כך הרבה דברים, ללבנים ושחורים כאחד", אומר טומלינסון. "הסיבה שהוא לא בסרט היא ברורה: המצב שלו מאוד בעייתי והוא מתקשה לדבר. זה לא מונע ממנו להופיע באירועים ציבוריים, אבל כשהוא כבר מדבר, קשה להבין מה הוא אומר".

     

    יצא לכם להיפגש בכלל?

     

    "פגשתי אותו בחטף לפני שנים רבות: זה קרה בלונדון, בתערוכה של צילומי איגרוף. כשהתחלתי לעבוד על הסרט רציתי לפגוש אותו, אבל המשפחה שלו והקרן שמתעסקת בשימור המורשת שלו מאוד מגוננים עליו, כך שזה לא הסתייע. אחרי שהסרט יצא דיברתי איתו בטלפון, והוא אמר שהוא ששמח שעשיתי אותו. אני מקווה שהוא יאהב אותו".

     

    • "האגדה על מוחמד עלי" ישודר הערב ב-22:00 בערוץ yes דוקו

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים