באתי, ילדתי, נשכחתי: מה עובר על אם פונדקאית
תשעה חודשים הן נשאו עובר ברחמן, ומיד אחרי הלידה נפרדו ממנו. מה נשאר לאמהות פונדקאיות כמה שנים אחרי הלידה? צלקת, צמיד מבית החולים, סיפוק, אבל לפעמים גם תחושת תסכול על שנזנחו מאחור
לפני חמש שנים החליטה לירון (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה, החוק אוסר על פרסומם) להיות אם פונדקאית ."בעלי ואני חשבנו על כל מיני דרכים לשפר את מצבנו הכלכלי, לתרום כליה למשל," היא מספרת. "האופציות האחרות היו להיות נערת ליווי או לגנוב, וזה לא בא בחשבון. פונדקאות נראתה לנו כמו הדרך הנורמלית היחידה להרוויח כסף, משהו שיכניס לנו יותר ממאה אלף שקל, יסגור את החורים ויאפשר לי להישאר עם הילדים בבית."
אישה נשואה אינה רשאית להיות אם נושאת (פונדקאית,( ולירון ובעלה התגרשו לצורך העניין אך המשיכו לחיות יחד. את ההיריון הם הסתירו מהסביבה. "לא שיתפנו אפילו את ההורים שלנו. לבשתי בגדים רחבים ולקראת סוף ההיריון לא פגשתי אף אחד. הילדים שלנו היו קטנים ולא הבינו. ילדתי, קמתי, לבשתי ג'ינס והלכתי."
דיברת עם ההורים מאז הלידה?
"לא, אבל ידעתי שזה יהיה ככה. הם לא שמרו על קשר בהיריון, למה שידברו איתי אחרי? לא חיפשתי קשר איתם, וגם הם התייחסו לזה בצורה אינטרסנטית, לא באו אליי הביתה אפילו פעם אחת. כל הקשר שלנו היה דרך המרכז לפונדקאות."
הפונדקאית עשתה את שלה, הפונדקאית יכולה ללכת (צילום: אינדקס אופן)
אז אם תראי את הילד ברחוב לא תזהי אותו.
"אין סיכוי, כי ההורים לא יזמו שום מפגש ואני לא אדחוף את עצמי בכוח. אני עדיין זוכרת את ימי ההולדת שלהם אבל לא מתקשרת, כי ההורים בחרו לנתק את הקשר. לפי דעתי הם צריכים להתקשר אליי פעם בשנה, להודות לי, זה לא קשה. אבל דיברתי עם פונדקאיות אחרות והרבה מהן נשארו בתחושה כזאת, שהזוגות רואים בנו רק כלי ושנייה אחרי הלידה לא מכירים אותנו. ברגע שהילד יוצא החוצה הפונדקאית נשכחת מאחור, הכושי יכול ללכת."
שתינו בכינו
כשפונדקאות אושרה בחוק, ב,1996- זו הייתה תופעה נדירה. לפי נתוני משרד הבריאות, בחמש השנים שאחרי חקיקת החוק היו 30-20 פניות בשנה. עם הזמן, מספר הפניות עלה - בשנים האחרונות נרשמו 60-50 פניות בשנה.
מה מרגישות אמהות פונדקאיות כמה שנים אחרי הלידה? מה הן חשות כלפי העובר שנשאו ברחמן ונהפך לילד? סקרנות? הרהורי חרטה? געגועים? מה נחקק בזיכרונן ומה הן מעדיפות לשכוח?
החוק אינו מסדיר את אופי היחסים בין הפונדקאית לבין זוג ההורים. "זו בחירה שלהם," מסבירה מינה יולזרי, עובדת סוציאלית שמנהלת מרכז פונדקאות יחד עם עדה אטיאס. "ההמלצה המקצועית של המרכזים היא להישאר בקשר לא אינטנסיבי מדי, אבל לא נתק מוחלט. לדבר בטלפון, בידיעה שעם הזמן תדירות השיחות תרד. חשוב מאוד שלילד תהיה מערכת הורית ברורה, ושלא תהיה שותפה נוספת לחוויה ההורית." קשר "מכובד," כהגדרתן, יאפשר להורים להפגיש את הילדים עם הפונדקאית בעתיד בלי איום על ההורות שלהם.
לילך, בסוף שנות ה30- לחייה, מצליחה לשמור על קשר מספק מבחינתה עם הזוג שבשבילו ילדה לפני מספר שנים, אחרי שהתגרשה (ללא קשר לפונדקאות.( "הם זוג מקסים, חברים לכל החיים," היא אומרת, "האם נולדה עם בעיה רפואית. היא ראתה אותי בבדיקות בכל מצב אפשרי, ודי מהר נשבר הקרח וויתרנו על כללי הנימוס. אחרי הלידה באתי לברית ונפגשנו הרבה. אחרי תקופה נפגשנו פעם בחודש והייתי לוקחת חופש מהעבודה כדי לנסוע אליהם, היינו עושים על האש ונפגשים אצלי או אצלם. היום הדינמיקה השתנתה, אני עובדת ולהם יש פחות זמן, אבל אנחנו מתעדכנים בטלפון. בסך הכל הלידה הייתה עניין טכני ולא נקשרתי רגשית. בשנה הראשונה והשנייה עוד זכרתי את ימי ההולדת של הילדים ואת תאריך הלידה, אבל ככל שמתרחקים מהאירוע שוכחים."
את חולמת על ההיריון ההוא לפעמים?
"אפילו לא פעם אחת. הדחקתי את העניין אפילו מהתת מודע שלי."
ומה הילדים שלך יודעים?
"בזמנו סיפרתי להם הכל, בלי קישוטים וסיפורים, אמרתי שאני מגדלת ילד בבטן והוא לא יהיה אח שלהם, ושהם ילדיי שנולדו מתוך אהבה. הסברתי שאני מקבלת כסף על זה שאני שומרת על הילד ברחם ושזה עסקה שבה שני הצדדים מנצחים."
לילך מרגישה שהתמזל מזלה שפגשה בהורים המתאימים. "יש כל מיני סוגי זוגות, היסטריים שלוחצים יותר מדי או כאלה שלא מעורבים בכלל, אבל הם התאימו לי בול, פשוט זרמו איתי באנרגיות. ההיריון היה כמו לשמור על ילד של חברה, את יותר בלחץ מאשר כשהילד שלך. הלידה הייתה מרגשת, אמנם בלי הפרחים
וההנקה שאחרי, אבל המשפחה שלי באה וגם המשפחה של ההורים המיועדים. ואני והאם הטרייה התחלנו לבכות. זה היה ניתוח קיסרי וכאב לי, אבל כשהאמא נכנסה והודתה לי הרגשתי הכי טוב בעולם."
הקשיים שלילך נאלצה להתמודד איתם לא היו רק פיזיים. "הפונדקאות עוד הייתה בחיתוליה, והייתה כל כך הרבה ביורוקרטיה שעלולה לייאש בקלות. רק אחרי שנה שלמה של התמודדות עם הטפסים של מוסדות ישראל, שיחות עם פסיכולוגים ואבחונים, אישרו לנו להתחיל. הטיפול השלישי הצליח. הייתי צריכה לעמוד בלחצים של חברה שלא מבינה למה את נושאת ברחמך ילדים של אנשים אחרים. זה היה ראשוני ואנשים התייחסו אליי כמו אל זונה, היו בהלם מכך שהילד הוא לא שלי, אלא של גבר ואישה אחרים. לא לקחתי ללב את התגובות. התהליך הזה ייצג את הצורך שלי לתת ואת האמהות שבי. זה הרבה מעבר לכסף, זה ייעוד."
והיום, כשאת מכירה אנשים חדשים, את מספרת להם על הפונדקאות?
"לבעלי הנוכחי סיפרתי באחד הדייטים הראשונים שלנו, והוא הגיב בשלווה שמצאה חן בעיניי. אני לא מתביישת אבל גם לא מתהדרת בזה. לפעמים זה עולה כשאני מדברת עם מישהי שעברה הפריות. מבחינתי הטבעתי חותם על העולם וגם נהניתי מהדרך."
שמרת מזכרות?
"לא. לא הצטלמתי בהיריון, ההורים לא העזו להנציח אותו מחשש למזל רע. במבט לאחור הייתי מצטלמת. כל הזמן שיננתי לעצמי שאלה לא התינוקות שלי, כך שאפילו את הצמיד מבית החולים לא שמרתי. זה מצחיק, כי אני אוהבת לאסוף מזכרות ואחרי טיולים תמיד שומרת מפות וכרטיסי ביקור. לא יאמינו לי שההיריון הזה התקיים. יש לי צלקת מכובדת של ניתוח קיסרי אבל התרגלתי וזה לא מפריע לי."
גם לירון מתעלמת מהצלקת שנשארה מהניתוח. "אף פעם לא הסתכלתי עליה וחשבתי על היריון הפונדקאות שלי," היא אומרת. לעומת זאת, היא דווקא שמרה מזכרות. "יש לי תמונות מההיריון והן מעורבבות באלבום עם התמונות מההיריונות האחרים. שמרתי גם את המסמכים שבהם מצוין שהייתי פונדקאית ואת הצמיד מבית החולים, אבל הוא שמור בארון נפרד מהצמידים של הילדים הפרטיים שלי."
הייתי תנור אפייה
עינת, גרושה ואם לילד, הייתה פונדקאית לפני יותר מעשור. "הייתה אז הרבה בורות סביב הנושא והסתכלו עליי כעל עוף מוזר. שאלו אותי שאלות ביזאריות, כמו האם הגנים שלי ושלהם מתערבבים והאם הייתי צריכה לשכב עם הבעל. אבא שלי
שאל: 'אם אני אזכה בלוטו ואתן לך את הכסף, זה ימנע ממך לעשות את זה'? למזלי פניתי למרכז פונדקאות ולא עניתי למודעות 'דרושה פונדקאית' בעיתון, אז הייתה לי תמיכה."
אמנם עינת שמרה על קשר עם ההורים, אבל מעולם לא פגשה את הילד, היום בבית ספר יסודי. "הייתי תנור אפייה, אני לא אמורה ללוות את הילד בחיים שאחרי. גם בלידה הייתי אמורה לעבור ניתוח קיסרי בהרדמה חלקית וביקשתי הרדמה מלאה, כדי לא להרגיש כלום. הזוג היה נפלא וחווינו את הדברים הכי אינטימיים שאפשר לחוות. היום אנחנו בקשר רחוק, כל אחד בחיים שלו, בעיר אחרת, מדברים בטלפון באירועים מיוחדים. אני לא רוצה להוות איום ולחדור לחיי היום-יום שלהם.
"בשנה הראשונה אחרי הלידה חשבתי לשלוח מתנה, אבל כשחשבתי על זה הכל נראה לי חיוור מול מתנת החיים שהענקתי לילד. כל דבר שאקנה נראה לי קטנטן. כשהוא התחיל ללמוד בכיתה א' שלחתי להורים אס.אם.אס וביום האם הראשון בירכתי את האמא, שסוף סוף הצטרפה למועדון האמהות."
את תוהה לפעמים איך הילד נראה?
"בשנים הראשונות הסתקרנתי ואז ישבתי לקפה עם האמא והיא הביאה תמונות. היה כיף לראות אותו וזה ענה על הצורך שלי, אבל היום לא הייתי יוזמת מפגש למרות הסקרנות, כי אני מכבדת את הפרטיות שלה."
לפני הלידה הזאת ניסתה עינת להרות לזוג אחר, ובמשך שלוש שנים עברה שמונה טיפולי הפריה שכשלו. "התלבטתי לפני שהתחייבתי לזוג החדש אבל החלטתי לעשות את זה; היו לי הרבה זוגות חברים שהתקשו להיכנס להיריון ונחשפתי לעולם הזה, נראה לי מדהים לתת מתנה כזאת למישהו, וגם הייתי זקוקה לכסף. נכנסתי להיריון בהפריה הראשונה ובסופו של דבר בזכותו קניתי דירה ואוטו. אמנם אחרי הלידה הזו הבטן שלי היא כבר לא מה שהייתה, אבל אני עדיין לא מצטערת על כלום. התהליך מילא אותי ועשה לי רק טוב.
"הזוג שילדתי להם בן רוצה שאעשה להם עוד ילד, אבל לצערי לפי החוק אסור ללדת יותר מפעמיים, ומתייחסים לניסיון הראשון שלא הצליח כאל לידה. מצער אותי שלא בודקים כל מקרה לגופו כי הייתי שמחה ללדת שוב לזוג הזה. אני עומדת בקריטריונים הרפואיים והפסיכולוגיים, אז למה לא לאפשר לנו? אני בטוחה שאם היינו הולכים לפונדקאות נוספת כמו שאנחנו כל כך רוצים, היינו מתקרבים שוב."
גם לילך הייתה שמחה לפונדקאות נוספת. "הייתי עושה את זה שוב היום, אתמול ומחר," היא אומרת. בעבר אכן הרתה שוב, לזוג הורים אחר, אבל הפילה בשבוע ה18- להריונה והחליטה לא להרות שוב לאותו זוג כי הרגישה שאין כימיה בינה לבינם.
לירון מתכוננת לפונדקאות נוספת בחו"ל, השלישית שלה, אחרי שתיים בארץ. "אני בתהליך עם זוג שמצאתי באינטרנט. ומתכוונת לעשות את זה שוב, עד שלא יהיה לי כוח."
לפנייה לכתב/ת 
