שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הבהלה לזהב - הגרסה הקפואה
    מי אמר שלטבע אין חוש הומור: הפשרת הקרח בקוטב הצפוני, שלדעת המדענים מקורה בתאוותנו למנועי בעירה פנימית, חשפה מצבורי נפט וגז עצומים שרק ישפכו עוד דלק למדורה. המדינות באזור לוטשות עיניים ל-90 מיליארד חביות נפט שממתינות תחת המעטה הקפוא, והמירוץ לבעלות על השטח בעיצומו

    כרטיס הביקור הצחור של הקוטב הצפוני עלול לשנות בשנים הקרובות את צבעו לשחור; זהב שחור ליתר דיוק. המעטה הקפוא שמפשיר והולך כתוצאה משינויי האקלים חושף מתחתיו פוטנציאל עצום של משאבי אנרגיה שהיו כלואים עד כה תחת טונות של קרח. באופן אירוני, דווקא התחביב האנושי לשרוף דלקים, שלדעת המדענים גורם לקוטב להצטמצם, הוא שיאפשר כעת לנצל את מרבצי הנפט והגז החדשים הללו - ולשפוך עוד נפט למדורה; מי אמר שלטבע אין חוש הומור (שחור).

     

    שני דו"חות מציירים את תמונת המצב באופן המוחשי ביותר: האחד הוא של מכון המחקר האמריקני לשלג וקרח (NSIDC), שהעריך כי כיפת הקרח של חוג הקוטב הצפוני מפשירה בקצב מהיר מבעבר. בחודש אוגוסט האחרון נרשמה ההפשרה הקייצית השניה בהיקפה מאז שהחלו תצפיות לוויין בנושא - לפני 30 שנה.

     

    הדו"ח הנוסף היה של הרשות האמריקנית לסקרים גאולוגיים (USGS), ולפיו תחת מעטה הקרח הארקטי רובץ פוטנציאל של כ-90 מיליארד חביות נפט, ולמעלה מ-47 מיליארד מטרים מעוקבים של גז טבעי. המכון הגיאולוגי האמריקני היה נדיב יותר בהערכותיו; דו"ח שלו טוען כי אזור הקוטב אוצר בתוכו בין 25 ל-30 אחוז מעתודות הנפט והגז הטבעי בעולם.

     

    אז האם מתחת לשממה הקפואה מסתתר אוצר בלום של אנרגיה? "איש אינו יודע זאת בוודאות...", מסביר בשיחה עם ynet ד"ר עמית מור, מומחה לאנרגיה. "... למרות כל ההערכות, הרי שעדיין לא בוצעו בקוטב קידוחים בפועל".  

     

    עם זאת, מור מדגיש שאם ההערכות נכונות - הרי שמדובר בכמויות נפט המהוות בין שבעה לשמונה אחוזים מהרזרבות הכלל-עולמיות. כמויות שעשויות, לדבריו, להשפיע באופן דרמטי לא רק על מחירו המאמיר של הנפט, אלא גם על עולם היחסים הגיאו-פוליטיים. אז מי אמר שהפשרת הקרח בקטבים היא אסון? יש לא מעט, כך מסתבר, שרואים בתופעה הזדמנות כלכלית דווקא. 

     

    שינויי האקלים: אסון או הזדמנות?

    "כ-70 אחוזים ממצבורי הנפט מוחזקים כיום על-ידי מדינות שאינן יציבות פוליטית - בהן יצרניות הנפט (OPEC) במדינות ערב, ובראשן איראן, וכן מדינות דוגמת ונצואלה וניגריה", מסביר מור. "אם בשנים הקרובות יצליחו מדינות יציבות יותר - כמו קנדה, נורבגיה, דנמרק ואפילו רוסיה - לשלוט במצבורי נפט גדולים, הדבר יקטין את התלות הגיאופוליטית בספקיות הנפט המסורתיות והבלתי יציבות", מוסיף מור.

     

    אך מה שנשמע לראשי הממשלות באזור ולאנשי תעשיית הנפט כתוכנית עבודה, נקלט רע מאוד בחיישני התנועה הסביבתית. הם ממילא רואים בהתחממות כדור הארץ ונסיגת הקרח בקטבים כאסון אקולוגי מאיים; האפשרות שהתהליך יואץ כעת כדי לחפש נפט וגז באזורי המחייה של דובי הקוטב, היא התרחיש הגרוע ביותר בעיניהם.

     

    אך עוד לפני המאבק הסביבתי, נכון לאלה הלוטשים עיניים על אוצרות הקוטב מאבק מורכב לא פחות, בזירה הפוליטית.

     

    המירוץ לראש הרכס שבמעמקים

    נכון להיום אין לאף מדינה בעלות על אזור הקוטב הצפוני. בעלותן של מדינות האזור מוגבלת לשטח כלכלי של עד 320 קילומטר מחופיהן. על-פי אמנת חוקי הים של האו"ם, כל מדינה שלה חוף הגובל באוקיאנוס הארקטי יכולה לתבוע בעלות על המשאבים והמינרלים הרבים המצויים בקוטב - כל עוד ביכולתה להוכיח שהאזור הוא חלק מהמדף היבשתי שעליו היא שוכנת. עוד קובעת האמנה, כי מרגע שכל מדינה אישררה אותה יש לה עשר שנים להוכיח בעלות על שטחים בקוטב.

     

    מה כל זה אומר בשטח? מרגע שנודע לראשונה על הזהב השחור המנצנץ מתחת למעטה הקרח, נפתח בין המדינות הסובבות את הקוטב מירוץ יקר ויוקרתי שמטרתו היא לתקוע דגל בשטחים הרגישים ביותר אקולוגית על פני כדור הארץ. בהלה לזהב - בגרסה הקפואה.  


    למה רק להם מגיע? נשיאי איראן וונצואלה, ספקיות נפט מובילות (צילום רויטרס)

     

    בשנים האחרונות פועלות במרץ קנדה, נורווגיה, רוסיה ודנמרק (בשל ריבונותה על גרינלנד) להוכיח את בעלותן על שטחים בקוטב. גם ארצות הברית במשחק, זאת למרות שהיא היחידה מביניהן שטרם אישררה את אמנת האו"ם. בין היתר הן נושאות את עיניהן לרכס לומונוסוב, רכס הרים תת-ימי המתפרס על פני 1,240 מיילים ימיים בחלקו המזרחי של האוקיינוס הארקטי. רכס זה, שהתגלה על-ידי משלחת רוסית בשנת 1948 נחשב לרכס ייחודי המחלק את האוקיינוס הארקטי לשניים. מי שתצליח להוכיח שקצהו נמצא בתחום ריבונותה, תוכל לטעון לריבונות גם עם קצהו השני.

     

    המירוץ החם לפסגה - השקועה עמוק מתחת למים - הגיע לשיאו ביוני אשתקד, אז הודיע המשרד למשאבי טבע במוסקבה כי דגימות קרקע שאספו מדענים רוסים מוכיחות כי רכס לומונוסוב וסיביר נמצאות על אותו מדף יבשתי. כחודש לפני כן, באקט סמלי, הוחדרו שתי צוללות רוסיות מבעד לחור בקרחון באוקינוס הארקטי ונעצו את דגל רוסיה על הרכס - בעומק 4,261 מטרים מתחת לפני הים. פרט לסוגיית הנפט, משמעות התביעה הרוסית היא גם חסרת תקדים מבחינת השטח: למעשה דורשת ממשלת רוסיה לספח לשטחה יותר ממליון קמ"ר בקוטב - שטח שגודלו כשליש מיבשת אירופה.  


    4,261 מטרים מתחת לפני הים. הדגל הרוסי בקרקעית האוקיינוס (צילום: איי.פי)

     

    הקנדים אותתו שהם אינם מוכנים לוותר על האזור הנחשק. זמן לא רב לאחר ההצהרות הרוסיות, נשא ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר נאום בנושא. בעומדו במפרץ רסולוט, רק 595 קילומטרים דרומית לקוטב הצפוני, הוא הודיע נחרצות כי ארצו תדרוש לבבסס את ריבונותה על האזור, ותקים בקוטב מתקן אימונים צבאי ונמל מים עמוקים. 

     

    ימים ספורים לאחר מכן בא תורה של דנמרק. היא הודיעה שבכוונתה לשגר משלחת מחקר לאזור ולהוכיח שרכס לומונוסוב הוא חלק המשכה של גרינלנד - טריטוריה ריבונית דנית.

     

    גם ארצות הברית לא נשארה חייבת. תוך מספר חודשים - בפעם השלישית בשנים האחרונות - יצאה בוקעת-קרח אמריקנית למסע מיפוי באזור. המטרה: למפות את קרקעית הים באזור חיפת צ'וקצ'י - מישור תת-ימי המתפרס על פני יותר מ-800 קילומטרים וממוקם צפונית לאלסקה. 

     

    וזה עוד לא הכל: רק לאחרונה הפך הקונגרס החלטה שהיתה בתוקף זה 26 שנים ואסרה חיפושי נפט וגז בים לחופי ארה"ב. החוק החדש יאפשר לבצע קידוחים במרחק של 80 עד 160 ק"מ מחופי ארה"ב - קידוחים שנאסרו על ידי הממשל הפדראלי בשנת 1981. במקביל מקדם ממשל בוש את האישור החוקי לבצע קידוחי נפט בשטחים המוגדרים שמורות טבע באלסקה, וניהל קרב אדירים עם התנועה הסביבתית באשר להכנסת דובי הקוטב לרשימת בעלי החיים המוגנים - הכרזה שמגבילה את קידוחי הנפט באזורים הצפוניים.

     

    המירוץ לנפט המסתתר מתחת לקוטב קשור לא רק לשאיפה הכלכלית והפוליטית לשלוט על הרזרבות, וגם לא רק לרצון להוריד את מחירו בשוק העולמי. מומחים רבים מסבירים שהצמא לנפט דווקא עכשיו, כשכל תחלואיו ידועים ומוכרים, מקורה בחשש פני סופו המתקרב של עידן הנפט העולמי. לדבריהם, יש רבים הסבורים שהעולם יגיע בתוך שנים ספורות לשיא תפוקת הנפט. הם נשנעים על נתונים לפיהם בעשור החולף רשמו יצרניות הנפט הגדולות בעולם ירידה של יותר משני שלישים בתפוקתן.

     

    אך לא כולם שותפים לסברה זו. "הנפט באדמה לעולם לא ייאזל", פוסק מור. "זוהי קביעה כלכלית בעיקרה, והטיעון הוא שאם מחיר הנפט יגיעו ל-300 או 400 דולר לחבית, תהיה פניה גם לתחליפי נפט. קיימות כיום בעולם רזרבות של מאות שנים של פחם, גז טבעי וחולות זפת שמהן ניתן להפיק נפט, בנזין סולר ודלק למטוסים ל-200 השנים הבאות לפחות", הוא אומר. ובאשר להפקת נפט מהקוטב הצפוני? "הפקת נפט מהאזור הזה תיקח בין 20 ל-30 שנה. לא מדובר על משהו שיקרה מחר בבוקר", מסכם מור.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אסון או הזדמנות עסקית? קרחון מפשיר בקוטב
    צילום: איי פי
    תקעו דגל. צוללת מחקר רוסית בקוטב
    צילום: איי פי
    רוצה גם. ראש ממשלת קנדה סטיבן הארפר
    צילום: איי פי
    ומה יהיה איתו?
    צילום: רויטרס
    מומלצים