בין כפר נחף לברלין

הצייר אוסאמה סעיד יציג החל מחמישי הקרוב בגלריה "הקיבוץ". סעיד, בן חמישים, נולד בכפר נחף, המשקיף על כביש עכו-צפת בסמוך לעיר כרמיאל. הוא חזר לארץ בשנת 1998 לאחר שהייה של שש-עשרה שנים בגרמניה, שם סיים תואר ראשון ושני באקדמיה לאמנויות בברלין. עבודותיו הוצגו בתערוכות רבות בגרמניה, בלגיה, צרפת, עומאן, מרוקו וניו-יורק.

בתערוכה בגלריה הקיבוץ הוא יציג שתי קבוצות ציורים בשמן על בד. הקבוצה הראשונה צוירה בברלין בשנים 1989-1991, ציורי נוף אקספרסיביים שקשורים בזיכרונות ילדות. את הקבוצה השנייה צייר השנה - ציורים ראשונים מאז חזרתו לנחף לפני עשר שנים.

גרת באחד ממרכזי האמנות החשובים. למה בעצם חזרת?

"כי הייתי שם הרבה זמן ובאתי לבדוק איך זה בארץ. הגעתי לכאן במאי, מצאתי מקומות ללמד בהם אמנות וראיתי שהכל בסדר. חזרתי לברלין לארוז ובאתי. כמעט מייד קיבלתי מלגת אמן-מורה שמאוד עזרה לי להסתדר בהתחלה".

נסעת רחוק כדי ללמוד אמנות. זה היה מבחירה?

"בכלל לא. רציתי ללמוד כאן. במשך שנתיים למדתי בקורסי ערב בבצלאל ובמקביל ניסיתי להתקבל ללימודים מלאים. לא הצלחתי. בסוף אחד המורים אמר לי 'סע לאירופה, אתה מבזבז כאן זמן'. אני לא יודע מאיזו סיבה לא קיבלו אותי כאן. מסתבר שבשביל האקדמיה בברלין הייתי מספיק טוב. הייתי אחד מ-24 שהתקבלו מתוך מאות מועמדים. בסוף הלימודים קיבלתי עוד מלגת הצטיינות לשנתיים עבודה בסטודיו".

ובכל זאת חזרת.

"לא רציתי. אני לא יודע איך זה קרה. עכשיו אני מתחרט על זה. בשנים האחרונות אני בקושי מספיק לצייר. כעת יש לי סוף-סוף סטודיו משלי, אחרי שהציורים היו מאוכסנים במרתף בבית הורי ונרטבו שם לגמרי".

ואתה מתפרנס מהוראה?

"לימדתי עד לפני שלוש שנים. הכנתי תלמידים לבגרות מורחבת באמנות ואז איבדתי את החשק. הפסקתי ללמד, עזבתי הכל ונסעתי לגרמניה, אבל אשתי והילדים (כאן יש לי ילדה בת שמונה וילד בן שש. בברלין יש לי עוד שני בנים, בני עשרים וארבע ושלוש עשרה) לא הסכימו להצטרף ונאלצתי לחזור".

הנושאים שלך, גזעי העצים השרופים, הדמויות המיוסרות, העסיקו אותך גם כשהיית סטודנט?

"בכלל לא. ציירתי טבע דומם, מודלים, את הנושאים האלה התחלתי לצייר בשנים שאחרי הלימודים, בברלין. היה לי קל יותר לצייר מהרגש, מהזיכרון. הרבה יותר קל לצייר מהזיכרון".

וכשחזרת?

כל מה שזכרתי כאידילי נראה במציאות שונה לגמרי. אנשים כאן חומריים, אגרסיביים, צועקים. הרבה רעש. עוד לא התרגלתי לזה. אני מתגעגע לשקט. להיות מסוגל להתרכז בקריאת ספר, ללכת לתערוכות. יש כאן הרבה לחץ".

הנושאים שלך, שאתה אומר שאתה מצייר מהזיכרון, זה הרי לא זיכרון שלך עצמך?

"אמנם הייתי ילד, אבל אני זוכר איך כרתו את מטע הזיתים של סבי".

למה כרתו?

"כי בנו על השטח הזה את איזור התעשייה של כרמיאל. זה היה מטע גדול מאוד. מה שקרה מאוד השפיע עלי. סבי היה נוהג לספר לי איך הביא את השתילים הקטנים על חמור מעבר להר, אחר כך על אותו חמור הוביל אליהם מים בפחים... הסיפורים האלה הם כמו גרעינים קטנים שנזרעו בי. עכשיו הם מתחילים לצאת".

וזה מתקשר לך להווה?

"אני רואה בטלוויזיה איך דברים דומים קורים לאנשים בגדה. אני לא מכיר את האנשים האלה. יחסים הפוליטיים לא מעסיקים אותי, אלא יחסים בין האדם לטבע. בין בני אדם".

האם אפשר בכלל להתייחס לתערוכה כזאת ללא המימד הפוליטי?

"אני לא צייר פוליטי ולא מצייר אידיאולוגיה, אלא נושאים פשוטים: גזע עץ כרות, מישהו עומד בחושך ולא יודע לאן לפנות. אלה דברים שיכולים להתאים לכל אדם בכל זמן. אנשים שהורסים את הטבע,

או הורגים אחרים, בשבילי זה אותו הדבר. כשהייתי ילד בכפר ביליתי את הימים במשחקים בין הסלעים. אני מאוד קשור לטבע. יש בו משהו פשוט ואמיתי".

סך הכל אתה מצייר הרבה?

"לפני שנתיים שלחתי ארבעים ציורים לתערוכה בברלין. היום אני מצייר מעט, כי אני נאלץ למכור חפצי-נוי כדי להתפרנס. בין בילויים באירועים משפחתיים שאי אפשר להתחמק מהם, לעבודה בחנות, אני כמעט לא מגיע אל הציור. זה חסר לי מאוד. כמו שאני מכיר את עצמי, אני אחזיק מעמד עד דצמבר-ינואר ואז אסע מכאן לחודש כדי למלא מצברים".

אוסאמה סעיד, "פורש צילו למרחוק", גלריה הקיבוץ. אוצרים: טל בן-צבי ויניב שפירא.