שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: Gettyimages Imagebank
    פורנו תמנונים
    היחס היפני הפתוח למין ולעירום איפשר לתעשיית הסקס והפנטזיות לפרוח במדינה כמעט ללא הפרעה. דנה פאר מנסה לפענח את הרגלי המין במדינה שבה נולדו הקומיקסים המיניים, חנויות שמוכרות תחתונים משומשים ומועדוני סקס מעניינים במיוחד
    פורנו עם תמנונים. שלוש המילים האלה סיכמו פחות או יותר את כל מה שידעתי לפני כמה חודשים על חיי המין של היפנים. קצת מביך אולי, אבל אני בהחלט לא היחידה: נראה שמאז 1820, השנה בה צייר קטסושיקה הוקוסאי את תמונתו המפורסמת של אישה השוכבת עם שני תמנונים, הוא גם קבע את תמצית תפיסת העולם המערבי בנוגע לחיי המין ומושאי הפנטזיה של בני העם היפני.

     

    לפני שהגעתי ליפן רציתי לברר אם יש אמת בדבר. האדם היחיד בו ראיתי מקור סמכות אמין בנושא היה המורָה שלי ליפנית. נסו אתם לשאול את המורה שלכם, אישה יפנית חביבה שאתם מכירים זה כשבועיים, אם יש אמת בכך שחיי המין של העם שלה סובבים סביב שיגולי תמנונים. כשהצלחתי, אחרי הרבה התפתלויות, לנסח את השאלה, היא קודם כל נקרעה מצחוק. לאחר מכן אישרה לי שמבחינתה, וגם מבחינת רוב היפנים והיפניות שהיא מכירה, המקום היחיד בו ראוי להתעסק עם תמנונים הוא בצלחת, רצוי עם קצת סויה מעל.


    הציור "חלום של אשת דייג" של קטסושיקה הוקוסאי  

     

    מהו מקור הסטיגמה?

    כבר בימי קדם קיטלג המערב את יחסם של היפנים למין כמשהו סוטה וביזארי. הסיבה לכך שנקודת המוצא של שתי התרבויות היתה מלכתחילה שונה לחלוטין. במערב תפסו מין לפני הנישואין כחטא, כשביפן ראו בו הנאה מותרת ולגיטימית. במערב נתפס עירום פומבי כהפקרות, שעה שביפן נהגו גברים ונשים להתרחץ יחד בלי בושה. במערב אידיאל המשיכה המינית הוא אישה בוגרת בחצאית מיני, וביפן הוא בחורה צעירה, רזה ותמימה במדי תלמידת בית ספר.

     

    היחס היפני הפתוח והמקבל לסקס איפשר לדמיון להשתולל ולתעשיית המין והפנטזיות לפרוח ביפן כמעט ללא הפרעה. מאחר ואלו בדיוק הדברים שהתקשורת אוהבת לסקר, הרי שכיום שוררת בעולם המערבי בורות כמעט מוחלטת בנוגע לחיי המין הרגילים של האדם היפני הממוצע. כל שמתפרסם הוא רק קוריוזים המנציחים את הסטיגמה, כי מי לא מעוניין לקרוא על מועדוני המין של טוקיו, מכונות לממכר תחתוני נערות משומשים ואישה ששולפת צלופחים ממקומות שהס מלהזכיר?

     

    כן, את כל הדברים הביזאריים האלה ועוד רבים אחרים ניתן למצוא בתעשיית המין הענפה של יפן. אבל בד בבד עם קריאת כתבה זו, שתסקור בין השאר את הסוטה והביזארי, חשוב שתזכרו שמי שעושה שימוש בדברים הללו הוא בסך הכל פלח קטן, זניח וספציפי יחסית של האוכלוסיה. היפני הממוצע שתפגשו ברחוב הוא לא פדופיל ביזארי סוטה מין ומרחרח תחתוני ילדות קטנות. תאמינו או לא, אבל אם שמים לרגע בצד את כל הפורנו הביזארי וגאדג'טי המין המיוחדים שאפשר למצוא ביפן, הרי שבענייני המין עצמו, היפני והיפנית הממוצעים הם לא כל כך שונים מאיתנו. למעשה, יש מצב שהם אפילו מתירנים קצת פחות.


    תעשיית מין ענפה. מאוד ענפה (צילום: איי אף פי)

     

    הפורנו היפני: היסטוריה

    את תחילת פריחתה של הפורנוגרפיה היפנית נהוג לייחס לתקופת אדו (1868-1603), במהלכה היוו הגברים כ-60 אחוז מאוכלוסיית "עיר אדו", הידועה כיום כטוקיו. הגברים הגיעו לשם כדי לעבוד ולהרוויח כסף לפני שיחזרו לעיר הולדתם על מנת להתחתן ולהוליד ילדים. כשתוקעים כל כך הרבה גברים ביחד במקום אחד ניתן לצפות שיתפתחו דרכים להפגת המתח המיני. אחת הדרכים האלה היתה תעשיית הפורנו (Shunga, תמונות אירוטיות).

     

    ואכן, תעשיית הפורנו התפתחה במהירות, כאשר בטוקיו לבדה צצו בתקופה זו לא פחות מ-656 (!) חנויות שמכרו את החומרים האלה, שכללו בין השאר תמונות המתארות סקס עם חיות, עם שדים ואפילו, שומו שמיים, עם גאייג'ינים (זרים).

     

    תעשיית הפורנו המשיכה לשגשג ולפרוח עד לתקופת מייג'י (1912-1868), במהלכה נפתחה יפן אל המערב. בתקופה זו, כפי שנעשו האונסנים מופרדים לגברים ולנשים, כך גם צונזרו החומרים הפורנוגרפיים, מתוך חשש מוצדק כי הפתיחות היפנית לעירום ולמין לא תתקבל בעין יפה על ידי בני המערב. בתקופת מלחמת העולם השנייה נאסר ביפן באופן מוחלט כל ייצור של פורנוגרפיה, וזה הותר מחדש רק בשנות החמישים.

     

    מה קובע החוק?

    בשנות החמישים נחקקו ביפן חוקי צנזורה חדשים, אשר אסרו באופן מוחלט את הצגתם הפומבית של אברי מין ושיער ערווה. אלא שלמעט האיסור הספציפי הזה, בערך כל דבר אחר הותר. כך החלו להפציע ברחבי האיים תמונות וסרטים פורנוגרפיים, בהם צונזרו אברי המין וטושטשו, אולם הציגו סצינות מין קשות ביותר. לאחרונה, אגב, החלו להתיר ביפן הצגת שיער ערווה ואיברי מין, אולם רק במקרים בהם השימוש הוא לשם "יצירות אמנות" או "לצרכי חינוך".

     

    בשנת 1956 נחקק ביפן חוק האוסר על זנות (גם עיסוק וגם שימוש), אולם החוק אינו נוקב בכל קנס או עונש אחר שיוחל על המפר אותו. בנוסף, המונח "זנות" פורש ביפן ככולל אך ורק את אקט החדירה, כך שמכירה וקנייה של כל אקט מיני אחר אינה אסורה. כך ניתן למצוא ביפן מגוון מועדונים מעניינים המעניקים שירותי מין, דוגמת ה-Soaplands, בהם זוכה הלקוח לכך שאישה תרחוץ אותו, תמשח את גופה בשמן ותתחכך בגופו, תקיים בו מין אוראלי ובמקרים מסוימים אף תעשה איתו סקס מלא.

     

    ומה בנוגע לפדופיליה? ובכן, רק בשנת 1999 נחקק ביפן חוק האוסר על פורנוגרפיית ילדים, כאשר עד אז היוותה המדינה את המקור לכשני שלישים מהחומרים הפדופיליים באינטרנט. במשך שנים רבות עמד הפרלמנט היפני בסירובו להעביר חקיקה שתאסור את הנושא, וזאת "מסיבות עסקיות". מאז החקיקה פחתה באופן דרסטי תעשיית פרונוגרפיית הילדים ביפן, אולם דרך אחת פופולרית שנמצאה לעקיפתה היא תעשיית ה"לוליקון".


    תשובה לכל פנטזיה (צילום: איי אף פי)

     

    תסביך לוליטה

    המונח לוֹליקוֹן (או כפי שהיפנים מבטאים זאת, רוריקון) נטבע בהשראת ספרו המפורסם של נאבוקוב, "לוליטה", ומתאר את משיכתו של הזכר היפני לדמות הנערה הצעירה, המתוקה, התמימה וחסרת האונים, ובמילים אחרות: הקוואי. כיום משמש המונח "לוליקון" גם לכינוי קומיקסים בהן מוצגות ילדות קטנות בהקשרים מיניים (כאשר מדובר בילדים ממין זכר המונח הוא שוֹטאקוֹן). הלוליקון אינו נאסר מפורשות על פי חוק, ובשנת 2006 לבדה נמכרו ביפן כשלושה מיליון חוברות לוליקון.

     

    זה לא נפסק בזה. בנוסף לתעשיית הלוליקון קיימות פה ושם חנויות ה-burusera, שעיקר עיסוקן מכירת זוגות תחתונים משומשים של ילדות ונערות, להנאתו של כל מי שמעוניין להתחכך בהם ולרחרח אותם (בעבר ניתן היה לרכוש תחתונים כאלה אפילו ממכונות ממכר אוטומטיות ברחוב!). מחירו של זוג תחתונים כזה נע בין 50 ל-100 דולר. בחנויות האלה ניתן להשיג גם אביזרי נערות נוספים, כגון תלבושות אחידות של תלמידות בית ספר יפניות.

     

    בשנת 2004 הוחמרו חוקי העזר של טוקיו, ונאסרה מכירת תחתונים משומשים של קטינות מתחת לגיל 18. על מנת לעקוף את החוק החלו הילדות הצעירות להתיר לגברים לרחרח את תחתוניהן בזמן שעודן לובשות אותם. דרך נוספת ששימשה את הילדות לעקיפת החוק היתה מכירת תמונות של עצמן, תוך שהן מוסיפות לחבילה היקרה גם את זוג התחתונים המשומשים, לכאורה כ"מתנת חינם".


    תחתונים משומשים שווים זהב (צילום: index open)

     

    אין גבול לדמיון

    תתפלאו, אבל תעשיית הקומיקס והאנימה המינית היפנית לא נוצרה רק במטרה לעקוף חוקי פדופיליה. ה"הנטאי" (Hentai), הלא הם הקומיקסים, סרטי האנימציה ומשחקי המחשב הנושאים תכנים מיניים, זוכים לפופולריות רבה במדינת האיים גם כאשר אינם מציגים תלמידות בית ספר צעירות.

     

    בהיותו מצויר, ההנטאי הוא כמעט חסר גבולות. תוכלו למצוא בו בקלות כמעט כל דמות ופֶטיש שתעלו על דעתם, החל ב-Bakunyuu (נשים בעלות חזה מפלצתי בגודלו), דרך Bukkake (אישה שמספר גברים משפיכים עליה בבת אחת) וכלה ביחסי מין המערבים צואה ושתן (את כל אלה ניתן כמובן למצוא גם בסרטי פורנו רגילים, אבל רק בהנטאי יכולה מפלצת מכונפת המצוידת באיבר מין באורך שלושים סנטימטר לאנוס שלוש נשים בבת אחת).

     

    החלוקה המקובלת של ההנטאי היא ל"הנטאי הטרוסקסואלי" ו"הנטאי הומוסקסואלי", כאשר האחרון נחלק לתת הסוגים yaoi (הומואים) ו-yuri (לסביות). אבל אל תטעו לחשוב שנושא ההומוסקסואליות אינו בעייתי ביפן, להיפך – מדובר בנושא מאוד בעייתי. על קצה המזלג אפשר לומר כי היפנים אינם נוהגים "לצאת מהארון", וכשחקרתי את חבריי היפנים בנושא הסתבר שלאף אחד מהם אין חברים הומוסקסואלים (לפחות לא כאלה שמודים בכך). חלק מהיפנים אף יטענו את הטענה מרחיקת הלכת כי "אין בכלל הומוסקסואלים ביפן".


    בארבי היתה מתעלפת (צילום: Gettyimages Imagebank)

     

    בחדר המיטות היפני

    תעזבו קוריוזים וביזאר - מה תכל'ס קורה כיום על הפוטונים בין שני יפנים בוגרים מינית? על פי סקרים שפורסמו לאחרונה, מסתבר שלא הרבה. ממשאל שנערך ב-2005 עולה כי 55.2 אחוזים מהזוגות הנשואים ביפן מעל גיל 40 מקיימים יחסי מין פחות מפעם אחת בחודש. סקר נוסף של משרד הבריאות היפני, שנערך בשנה שעברה, העלה כי 34.6 אחוז מכלל הזוגות הנשואים ביפן, כלומר גם אלו שמתחת לגיל 40, לא קיימו יחסי מין במשך חודש לפחות.

     

    למרבה המזל, לפחות בקרב שכבת האוכלוסיה הצעירה והלא נשואה ההורמונים הרלוונטיים עדיין גועשים. כך לפחות אני שומעת מפי הזרים ביפן, גם אם לא מהזרות. למעשה, תלונה שכיחה של זרות ביפן היא שאף אחד לא מעוניין להתחיל איתן: הבחורים היפנים ביישנים ולא יוזמים, והזרים מעוניינים רק ביפניות. מה לעשות, פנטזיה. 

     

    "עם הבחורים היפנים היפניות קלות מאוד להשגה, יותר מאשר עם הזרים", סיפרה לי חברה, זרה שמתגוררת ביפן מספר שנים, "הסיבה היא שעם היפנים הן רוצות הרבה פעמים רק לכייף, בעוד שעם הזרים הן רוצות בדרך כלל לבנות מערכת יחסים. היפנית הממוצעת מפנטזת על חתונה עם זר, כי בניגוד ליפנים הזרים לא יצפו מהן לשרת אותם אחרי החתונה ורק לטפל כל היום בבית ולגדל את הילדים".

     

    הדברים הללו מתיישבים היטב עם תלונה נפוצה של הזרים כאן, לפיה אחרי שהם סופסוף מגיעים עם בחורה יפנית למיטה (בדרך כלל אחרי כמה ימים שכוללים פגישות בלוויית חברות שלה והחלפת עשרות אימיילים סלולריים עמוסי אמוטיקונים חמודים), היא משוכנעת שזהו זה, עכשיו הבחור הוא החבר הרשמי שלה.

     

    בשלב הזה אתם בטח מתים לדעת איך היפניות במיטה. צר לי לאכזב אתכם, אבל לא בדקתי. יש להניח שסוג וטיב הביצועים תלוי לחלוטין בבחורה עצמה, בדיוק כמו אצלנו. מה שכן, את הנערה היפנית מחנכים משחר ילדותה להיות קוואי - חמודה, מתוקה וחסרת אונים - כדי למשוך גברים, כך שהרבה בחורות יפניות יאמצו את התדמית הזאת גם בביצועי המיטה שלהן. במילים אחרות, הבחור המערבי שמצפה למשהו אקזוטי יותר, צפוי כנראה להתאכזב - סביר להניח שאפילו תמנון הוא לא ימצא שם...

     

    • לכל הכתבות של "יפן זה כאן"

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים