שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    על ציצים וחיות אחרות
    איפה תמצאו מים דיאטתיים, משחות לצביעת פטמות, ריסים מלאכותיים בשלל צורות וצבעים? ביפן. דנה פאר מספרת על אידיאל היופי היפני, שממציא לנו פטנטים

    איש חכם טען פעם שהכל יחסי. הוא לא ידע כמה הוא צדק, חשבתי לעצמי במרירות בעודי מסתכלת על הבבואה שנשקפה אלי ממראות הסטודיו של חדר הכושר. נכון שלא לזה התכוון המשורר, אבל אין ספק שבאותו הרגע, מוקפת בעשרות יפניות שהגיעו גם הן לשיעור יוגה, הובהרה לי משמעות מטבע הלשון האיינשטיינית בצורה חדה וברורה מאי פעם: אם בישראל המשקל שלי ממוצע לחלוטין ובארצות הברית אני מידה אפס אם לא פחות, הרי שיחסית ליפניות אני נראית כמו לוויתן בינוני שנפלט בטעות אל חופי ים יפן.

     

    זה לא היה ההבדל היחיד שנשקף אלי דרך מראות הסטודיו, ואני לא מדברת רק על העיניים המלוכסנות. אני מדברת גם על העובדה שכולן הגיעו לשיעור מצויידות בבקבוקים של "מי ספורט" מיוחדים בעוד אני מילאתי בקבוק ישן במים מהברזייה; אני מדברת על זה שהן הגיעו לבושות בבגדי התעמלות צמודים ויקרים בזמן שאת הירכיים שלי עיטר בוקסר דהוי ומרופט, ירושה מאחד החברים לשעבר; אני מדברת על כך שאחרי השיעור הן התיישבו בחדר ההלבשה, התמרחו בעשרות קרמים והתאפרו במשך זמן רב בעוד אני רק התקלחתי ומיהרתי החוצה, אל הקפה והעוגה של אחרי (אני שמנה ביפן, נו, כבר אמרתי).


    הטרנד החדש של היפניות: סיכה בפוני (צילומים: דנה פאר)

     

    סטייל הפרחה 

    אחד הביטויים הראשונים בעברית שלימדתי את ליסה, מורה אמריקאית שמלמדת איתי פה אנגלית, היה "פרחה". לכאורה ביטוי שקצת לא יעיל ללמד בחורה אמריקאית שלא תגיע לבקר בארץ בשנים הקרובות, אבל היא משתמשת בו די הרבה. זה לא מפתיע כשמבינים שאידיאל היופי של היפניות בגילאי 25 ומטה - ולכן מה שנחשב כיום ביפן למושך, אופנתי וקוואי - נראה בדיוק כמו גרסה ילדותית ומוקצנת של הפרחה הישראלית.

     

    מי שיוצא להסתובב ברחוב היפני עלול לפעמים לטעות ולחשוב שהגיע לחוף הווילג' באילת באמצע אוגוסט: בחורות עם שיער מובהר ומסולסל מדדות בחצאיות מיני קצרצרות על עקבי סטילטו ורודים, עוטות גרביים באורך הברך, ליפ גלוס מבהיק וריסים ארוכים עד כדי גיחוך.

     

    אבל גם אם סטייל הפרחה המובהק בהחלט לא מאפיין את כולן ונפוץ בעיקר בקרב הצעירות, כמעט כל בחורה יפנית תנסה להיראות קוואי במידה זו או אחרת, ניסיון שיבוא לעתים לידי ביטוי רק בקשת נוצצת לשיער, בחולצה עם ציור של מיקי מאוס או בריסים מעובים בשלוש שכבות של מסקרה.

     

    האובססיה לריסים

    אוי, הריסים. לפעמים נדמה לי שכל נערה יפנית סובלת מתסביך ריסים כלשהו. הריסים של היפניות נוטים להיות קצרים ודלילים, והן מצידן לא חוסכות במאמצים לשנות את המצב הזה. בתחנות רכבת ניתן לחזות בנערות תיכון היושבות זו לצד זו בשורה, אוחזות במראות קטנות ובמעגלי ריסים, ומעגלות את ריסיהן בזמן ההמתנה לרכבת. לאחר מכן הן שולפות את המסקרה מהתיק ומורחות אותה שוב ושוב על העיניים, שכבה על גבי שכבה על גבי שכבה.

     

    הריסים שהנערות האלה טורחות כל כך לעגל ולעבות הם בדרך כלל ריסים מלאכותיים, שאפשר לקנות כמעט בכל פינה. תעשיית הריסים המלאכותיים היא בין התעשיות הפורחות ביפן, וניתן למצוא בחנויות ריסים בשלל צורות וצבעים, כאשר יש מי שמסתפקות בלהדביק ריס פה ושם, ויש מי שמדביקות שורה שלמה.


    קשה לבחור ריסים

     

    אפילו המים דיאטתיים

    כדי להיות קוואי את חייבת להיות גם קומפקטית, כלומר רזה ונמוכה. העובדה הזאת הופכת את הנשים היפניות לאובססיביות בכל מה שקשור למשקל שלהן. הדבר בא לידי ביטוי במגוון דרכים, כמו למשל בתפריטים של מסעדות, שדואגות במקרים רבים לציין לצד המנה גם את הערך הקלורי שלה. כמו כן, המנות והקינוחים במסעדות מגיעים בדרך כלל במנות קטנות יותר מאלו שהאדם המערבי מורגל בהן.

     

    בין מאות מוצרי הדיאט שגודשים את מדפי הסופרמרקטים ניתן למצוא מגוון רחב של משקאות דיאטתיים, ביניהם תה ירוק קר (שמכיל אפס קלוריות ולפי הטענות גם מסייע להרזיה), מים מיוחדים לזמן הספורט ואפילו "מי דיאט", ששתייה שלהם אמורה להאיץ את חילוף החומרים של הגוף ולגרום להרזיה מהירה יותר.

     

    לפני כשלושה חודשים נכנס לתוקף חוק חדש ביפן, לפיו על חברות ורשויות מקומיות למדוד את קו המותניים של עובדים שבין הגילאים 40 ל-74 כחלק מהבדיקה הרפואית השנתית שלהם. אלו שקו המותניים שלהם עובר את הגבול המומלץ העליון יקבלו הדרכה בנוגע להרגלי אכילה נכונים, ובמהלך החודשים שלאחר הבדיקה ייערך מעקב אחר משקלם.

     

    בהקשר זה כדאי לציין שהרבה מהזרים שמגיעים ליפן מניחים שהרזון היחסי של היפנים יחסית לאדם המערבי נובע מכך שהאוכל היפני הוא דל בקלוריות, ולפיכך מרשים לעצמם לאכול ממנו ללא הפסק. מדובר בטעות מרה: רק לשם הדגמה, ארוחת בוקר יפנית ממוצעת יכולה להכיל כאלף קלוריות ויותר!

     

    אקססוריז, אקססוריז

    כשמסתכלים על שולחן תצוגה של אקססוריז יפניים, קשה שלא להסתנוור. רובם נוצצים, מבהיקים וצבעוניים (ומסודרים בדרך כלל, בהתאם ליעילות היפנית המפורסמת, על פי הצבע שלהם). משהו שנחשב לאחרונה לקוואי בתחום האקססוריז הוא סיכות ארוכות לשיער שנשים בעלות פוני תוקעות מקדימה, לאורך המצח שלהן. בפעם הראשונה שראיתי את זה חשבתי שמדובר בחוש טעם גרוע, או אפילו בבדיחה, של בחורה ספציפית – אבל בשלב מסויים שמתי לב שהרבה בחורות צעירות מסתובבות ככה, ושמדובר בהצהרה אופנתית לגיטימית לכל דבר ועניין.

     

    בין האקססוריז שהנשים היפניות הכי משוגעות עליהם נמצאים התליונים לטלפון הסלולרי. זה אכן חמוד, הבעיה היא שהרבה יפניות בוחרות שלא להספק בתליון אחד, או בשניים, או בשלושה, אלא תולות על גבי הטלפון הסלולרי שלהן כל כך הרבה תליונים, שהחל משלב מסוים כבר לא ברור אם מדובר בסלולרי עם תליונים, או בערימת תליונים שבמקרה מידלדל ממנה גם טלפון סלולרי.


    יותר תליונים מסלולריים  

     

    תסביכי ציצים

    "ומה לגבי החזה?" שאלתי שתי תלמידות שלי, מצפה משום מה לשמוע "חזה קטן". אבל מסתבר שאם יש גבול, הוא עובר בדיוק כאן. הקוואי – כבודו במקומו מונח, אבל בכל מה שנוגע לחזה אוחזת האישה היפנית בדיוק באותה הפנטזיה כמו אחותה המערבית. "גדול, גדול" ענו לי השתיים ללא היסוס, תוך צחקוק בלתי פוסק.

     

    אז חזה גדול הוא חלומה של האישה היפנית. הבעיה היא שלרוב הנשים היפניות יש חזה מאוד קטן. לא פלא, אם כן, שכשהולכים לקנות חזייה ביפן קשה עד בלתי אפשרי למצוא כזו שהיא לא מרופדת או פוש-אפ, שלא לדבר על זה שקשה למצוא חזייה חלקה, שכן כמעט כולן מקושטות בתחרה ומצוייצות להפליא.

      

    ייתכן שהחזה הקטן של היפניות הוא הסיבה לכך שמחשופים עמוקים, ככלל, אינם נפוצים בביגוד היפני. בכדי לפצות על חוסר המחשוף הן דואגות לחשוף כמות נכבדה מהרגליים שלהן (שאכן נוטות להיות רזות וחטובות במיוחד). למעשה, רוב החצאיות והמכנסונים היפניים הם כל כך קצרצרים שלא ברור איך הן מסוגלות בכלל להרים רגל ולפסוע קדימה מבלי שיראו להן את התחתונים...


    רוצות חזה גדול, חושפות רגליים (צילום: Gettyimages Imagebank) 

     

    סוגיית חזה נוספת שמטרידה חלק מהיפניות היא צבע הפטמות שלהן. היפניות, שרובן בעלות פטמות חומות, מפנטזות בסתר ליבן על פטמות ורודות. לפיכך קיימים בשוק היפני תכשירים ומשחות שונות המבטיחים שמריחה שלהם על הפטמות תשנה את הגוון שלהן מחום לוורוד.

     

    מאחר והיפניות כל כך לא מרוצות מהחזה שלהן ניתן היה לצפות שניתוחים פלסטיים ייהנו פה מפופולריות רבה, בין השאר בהתחשב בכך שבתי החולים היפניים מצויידים בטכנולוגיות המתקדמות בעולם. אלא שניתוחים פלסטיים דווקא אינם פופולריים ביפן (למרות שהמצב הזה הולך ומשתנה לאיטו). הסיבה לכך היא שרבים מהיפנים חשים שביצוע של ניתוח פלסטי מהווה חוסר כבוד כלפי ההורים, שהעניקו לילדם את גופו, ולפיכך עליו לשמוח במראהו החיצוני הטבעי ולא לבצע בו שינויים דרסטיים תחת סכין המנתחים.

     

    היתרון הישראלי

    לעזאזל, מצאתי את עצמי מהרהרת באמצע שיעור היוגה - במקום להתרכז בברכות השמש - קוואי זה ממש לא עסק פשוט. אם ארצה אפילו להתחיל להתאים לאידיאל הנוקשה הזה אצטרך כצעד ראשון להווריד אחוזים משמעותיים מהמלתחה שלי, להשיל שישה קילוגרמים ממשקל הגוף ולהמיר שווה ערך של המשקל הזה בתליונים לטלפון הסלולרי. אכן, לא קל בכלל העניין הזה.

     

    אבל – חשבתי לעצמי בסיפוק, בעודי מעיפה מבט נוסף לעבר מראות הסטודיו – מדבר אחד אני בהחלט יכולה לשאוב נחמה: אם בישראל אני ממוצעת לחלוטין ובארצות הברית אולי אפילו פחות מכך, לפחות ביפן איבר אחד שלי, בעצם שניים, מהווים את אידיאל היופי המושלם – בלי ריפודים, בלי הגדלות, ובטח ובטח שבלי שום משחות.

     

     

    • לכתבות הקודמות:

    יפנית שפה קשה

    המדריך לשירותים היפניים

    קארושי: עבודה עד מוות

    זן ואמנות זריקת הזבל

    אונסן: הספא היפני

    להיות מורה ביפן

    על אידיאל היופי - חלק א'

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פופולרי במיוחד. סטייל הפרחה
    צילום: דנה פאר
    מומלצים