אני תוהה לפעמים מה ההבדל בין גייז לסטרייטים
לפעמים אני מרגיש שכל העולם מגרש המשחקים שלי, שכולם מסביבי בסדר עם זה שאני הולך מחובק עם בחור, שאוטוטו הזכויות שלי יהיו שוות לסטרייטים ושבכלל נשיא המדינה יבוא לצעוד בראש מצעד הגאווה הבא. ולפעמים אני יכול לגלות שאף אחד לא רוצה לראות את האהבה שאני אוהב. נעים להכיר
לפעמים, עד שאני מצליח להתאפס על עצמי, אני מוצא את החבורה שבשבילה ישבתי והגיתי כבר בדרך לדלת, או יותר גרוע, רואה אותם מהמרפסת נכנסים לאוטו ונוסעים. אז אני שמח שהצלחתי סוף סוף למצוא איך להתחיל לדבר איתכם.
אז רגע, קוראים לי עמית. כן כן, נעים מאוד, עמית, ואני חוגג היום (!) את יום הולדתי ה-26. חוגג זאת מילה מאוד גדולה בשביל האירועים האלה, שהתגנבו בלי שהרגשתי לתוך תקופת מבחנים מייאשת, שהרי אני סטודנט לתואר ראשון בירושלים. אז הנה, עכשיו אתם יודעים עלי עוד שני דברים. אני עובד בתחום הפרסום כבר מספר חודשים, אחרי שנים של שירות לקוחות. תשארו עוד כמה דקות?
לא תמיד גרתי בירושלים. גדלתי בעיירת שדה שוקקת לחוף הירקון, למשפחה נורמטיבית למדי, עם אמא, אבא, אחות וחתול. האידיליה המשפחתית המושלמת. בגיל 23 התחלתי את לימודי התואר, ולצורך זה נדדתי הרחק במעלה ההר אל הבירה, שם מצאתי את מקומי בשנים האחרונות, בינות לפחי הזבל הבוערים ולסטודנטים הלוחמניים, וגם בינות לבין פיסות היסטוריה לפיסות עתיד. בירושלים פגשתי אנשים מקסימים, נלחמתי עם אנשים מקסימים פחות, הכרתי בן זוג ונפרדנו, ביליתי, למדתי, ישנתי, טיילתי, ובעיקר חייתי חיים סטודנטיאליים סוערים.
רגע, אמרתי בן זוג. אולי עכשיו זה הזמן לחשוף את הקלפים, או, איך שקוראים לזה אצלנו - “לצאת מהארון". אני גם הומו.
חשבת שאתה הולך להתחתן עם הבחורה הכי יפה בעולם
היה קצת מפתיע לגלות, שאחרי 20 שנה שאתה מכיר את עצמך, אתה בעצם כמעט כל מה שחשבת, אבל לא בדיוק. אם חשבת שאתה הולך להתחתן עם הבחורה הכי יפה בעולם, פתאום מסתבר שזה כנראה יהיה הבחור הכי מדהים, והחתונה תהיה עדיין מיוחדת, כי זה אני ולא אף אחד אחר, ובכלל גברים לא מתחתנים זה עם זה בארץ באופן רשמי.
האם זה אומר שאני צועד בכל רחוב בארץ עם חותלות ורדרדות ונוצות בשיער? או שאולי אני עם גוף מחוטב, לבוש בג'ינס מחמיא וטי-שרט שחורה צמודה? אולי אני עובד במספרה? או שאני דייל? והכובע שאני חובש – הוא בשביל להסתיר את הקרניים?
מצטער לאכזב אתכם, אני לא בקטע של נוצות בשיער, זה נורא לא אופנתי. גם גוף מחוטב למשעי אין לי (ועם המעריצים הפוטנציאלים סליחה). אני לא עובד במספרה או במטוס, והכובע שאני חובש רק אומר שלא היה לי כוח להסתרק בבוקר.
יש לי חיבה קלה לשירי אירוויזיון ומוזיקה קיטשית
מצד שני, קשה לומר שאני האדם הממוצע והאפור. מישהו הגדיר פעם את הצבעים של הבגדים שלי כ"משהו שאפשר למצוא ב-paintbrush”. יש לי חיבה קלה לשירי אירוויזיון ומוזיקה קיטשית משנות ה-80, וגם היכרות קרובה עם דוכני הקוסמטיקה בסופר-פארם.
מה זה עוד אומר? זה אומר שלפעמים אני מרגיש כאילו כל העולם הוא מגרש המשחקים שלי, שכולם מסביבי בסדר עם זה שאני הולך מחובק עם בחור ברחוב, שאוטוטו הזכויות שלי יהיו שוות לזכויות של כל זוג סטרייטים, ושבכלל נשיא המדינה יבוא לצעוד בראש מצעד הגאווה הבא. מצד שני, לפעמים אני יכול לגלות שאף אחד לא רוצה לראות את האהבה שאני אוהב, שאם אני אנשק מישהו לשלום אחרי דייט אני עלול לסיים בבית-חולים, ושנבחרי הציבור שניזונים מכספי המסים שלי היו מעדיפים שאני אמות, או לפחות אאושפז.
האמת, כמו תמיד, נמצאת באמצע: לא כל העולם אוהב אותי, אבל יש לא מעט אנשים שמתייחסים להומוסקסואליות בשוויון נפש שלעתים גורם לך כן לרצות לשים איזה נוצה בשיער רק בשביל לקבל קצת תשומת לב. גם לא כל חברי הכנסת היו מעדיפים לשלוח אותי על חשבונם למקום רחוק – אלה שכן מוזמנים לבדוק את השטח לפני שהם שולחים אותי, ולהשאיר אותי עם הקבוצה של פעילים שדואגים לזכויות שלי, בדיוק כפי שהם דואגים לזכויות של כל מיעוט שחי במדינת ישראל. וכן, אני לרוב כן יכול להיפרד ממישהו בנשיקה מבלי לקבל שיגור ישיר לבית החולים, אם כי עדיף שזה לא יקרה במאה שערים (ולו רק בגלל הפקקים שיעכבו את האמבולנס).
זה שנפרדתי מגבר ולא מאשה לא אומר שלא קשה לי
אני שואל את עצמי לפעמים מה ההבדל בין הומואים לסטרייטים. הרי זה שנפרדתי מגבר ולא מאשה לא אומר שזה לא קשה לי. זה שאני יוצא עם גבר לא אומר שאין את התהייה לגבי מי ישלם את החשבון בפעם הראשונה ומתי זה בסדר להתקשר אם כבר שלחתי סמס חמוד. חיים משותפים עם גבר זה אולי מועיל לגיוון בארון הבגדים, אבל עדיין צריכים להחליט מי מוריד את הזבל ולריב על השמיכה בלילה. וכאילו שב"מסיבות של סטרייטים" אין אנשים שעושים שורות בשירותים ומזדיינים ללא הכרה באותם תאים בדיוק.
יש הבדל? אין הבדל? אולי נצליח לברר את זה יחד.
האימייל של עמית
לפנייה לכתב/ת 
