שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    העורך מת מצחוק
    יהודה מלצר בטור מיוחד כותב מדוע החליט להוציא לאור תרגום מחודש של "מלכוד 22". הסיבה היא פשוטה: מלבד ההומור שרק השתבח, אם לא ידעתם, זה הספר הכי ישראלי שקיים

    "זאת היתה אהבה ממבט ראשון. בפעם הראשונה שיוסריאן ראה את הכומר הצבאי הוא התאהב בו עד טירוף". זהו משפט הפתיחה המפורסם, המיתולוגי, של מלכוד 22. גם אני, בשינוי קל, שבוי במלכוד מאז עשרות שנים: "זאת היתה אהבה ממבט ראשון. בפעם הראשונה שהמילואימניק הישראלי ראה את יוסריאן הוא התאהב בו עד טירוף". איך אפשר שלא להתאהב ביוסריאן? ישנה רק אפשרות אחת: אם לא התאהבתם, לא קראתם את מלכוד 22.

     

    אני התאהבתי בו ב- 73-4', שם, מעבר לתעלה, ומאז ידעתי שאחזור אליו כמי שחוזר אל אהבת נעורים. כשנפלה לידי הזכות להוציא לאור תרגום עברי חדש, מה יש לדבר, לא יכולתי לחכות. במהלך שנים רבות של עבודה ערכתי, קצת תירגמתי, טיפה כתבתי, ובקיצור רכנתי על ערימות נייר של קרוב ל-500 ספרים, וכל הזמן שאלו אותי: "תגיד, למה לא סופרי מקור? למה רק תרגום?"

     


    ג'וזף הלר. מה, הוא לא ישראלי? צילום: Gettyimages

     

    נמאס כבר לענות, אז אני חוזר ואומר את האמת: זה כי הסוכן של אפלטון לא ינדנד לי בטלפון, הדודה של בולגקוב לא תטלפן מנהריה למה אין ספר על המדף בחנות, ואפילו האמא היהודיה של אוגוסטינוס לא תטריד. הם רבי-מכר נצחיים, ודי. ספרים ישראליים – אין לי כוח. כמובן, מאחורי התשובה הזאת מסתתרות תשובות אחרות, אמיתיות, ואולי חשובות יותר, אלא שעליהן אני לא אוהב לדבר כי הן קשורות לתרבות.

     

    גיבורים ישראלים מטומטמים

    פתאום, אני יודע שאני עובד על ספר ישראלי נהדר, מלכוד 22, והוא כתוב אנגלית, והוא

     אמריקאי. לא רק השפה: הטייסת שלא גומרת להפציץ, הורגת ונהרגת באי פיאנוזה מדרום לאיטליה, והים הוא אותו הים. הטייסים הקרועים, הגנרלים והקולונלים והרופאים והפסיכיאטרים הצבאיים, וכן, גם הכומר הנפלא המעריץ של יוסריאן, איש הרבנות הצבאית שלנו, כולם הלומי-קרב ואטומים ואכזריים ומעוררי חמלה ומיותרים. וכל-כך הרבה מטומטמים וגם גיבורים של ממש. וכולם כאחד, ללא תכלית. והם הכי ישראלים יש.

     

    מלכוד 22 תורגם לשפות רבות, ולא בדקתי אם עשו סטטיסטיקות מכל העשרות מליונים שנמכרו, אבל הספר הזה נשמע ישראלי אצלנו יותר מכפי שהוא נשמע אמריקאי בכל מקום אחר. הוא יותר ישראלי מרוב הרומנים שנכתבים או נכתבו בישראל. ג'וזף הלר, בנו של האופה היהודי מברוקלין, כתב את הספר העברי הטוב ביותר מאז ומלפני הראשונה שבמלחמות ישראל. אף אחד לא הצליח להסתיר כך את העצב, הזעם, האיוולת, כל הנורא הזה מאחורי טונות של צחוקים. מלכוד 22 הוא ספר המלחמה הנפלא שלנו, הישראלים.

     

    לשמור על הצלעות

    לא כל אהבה ישנה היא אהבה של ממש כאשר היא מופיעה שוב, בוגרת יותר, רחוקה, אחרת, עייפה, נלבבת. אלא שרק התחלתי לעבוד על הטיוטה האחרונה של המלכוד העברי החדש – אחרי כמה זוגות ידי

    אוהבים שקדמו לי – ומיד מצאתי את עצמי מתאהב עוד יותר. נכון, כשהפסקתי כל פעם כדי להשתעל מרוב צחוק שלא ייקרעו לי הצלעות וייתפס העורף הרכון, צחקתי עוד יותר מאשר אז, אולי מפני שממרחק הזמן של 73' ועד היום עוד נוספו לנו כהנה וכהנה מלחמות, ו"המנהיגים" שוחרי טובתנו מתחרים ביניהם מי יענה מה וכמה מהר כשיקבל את הטלפון בשלוש לפנות בוקר.

     

    נוספו המלחמות, ונערמו שאגות הצחוק וערימות האיוולת והכאב. ההפתעה שהזדחלה לה אל תוכי מפרק אל פרק ועד לפרקי הסיום המרעידים, הוסיפה לאהבה הישנה את מה שבא עם אהבה מאוחרת – כל העומק. כי אל נא יעבוד עליכם, קוראים ותיקים וקוראות שעוד תתפסנה אל המלכוד, ואל נא ישקר לכם הג'וזף הלר הזה: בתוך פירפורי הצחוק ושעשועי הזונות והקרקס, בתוך כל זה מסתתר לו עצב גדול. בחיים לא נפעמתי כך מעבודה על טקסט של ספר עברי, וכמה יופי לי שאני יודע שעכשיו אני לא לבד.

     

    יהודה מלצר, עורך ראשי, ספרי עליית הגג

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים