דעה: זו העת להקים מחדש את מדינת הרווחה
המשבר הפיננסי מעיד על כך שהניאו-ליברליזם, שהביא את ההפרטה ואת שלטון ההון לשיא, נכשל. אם ארה"ב מלאימה בנקים, מדוע לא נלאים שוב גם את מערכות הבריאות והחינוך?
שטף הדיווחים על התמודדותו של הממשל האמריקני עם המשבר הפוקד את וול סטריט מטשטש את העובדה שיותר משמאמצי הממשל מכוונים לחילוץ כלכלת ארה"ב מן המשבר, הם מיועדים להציל מקריסה את השיטה הניאו-ליברלית שחוללה אותו. נכונותו של ממשל בוש לנקוט באמצעים קיצוניים כמו הלאמה, הנחשבים לכפירה במונחי האורתודוקסיה הניאו-ליברלית שבשמה הוא נשבע, אינו מלמד על נסיגה ממנה; להפך, הוא מלמד על הנחישות להגן עליה.
ההנחה הכוזבת ולפיה הניאו-ליברליזם הינו סדר כלכלי נעדר חלופות, שלטת גם בדיון התקשורתי במשבר. כל המצביעים על כך שהמשבר הוא תולדה של "סטיה" מכללי השיטה, כמו מי שקוראים ל"הפקת לקחים", לצד מרבית אלו המוכנים ל"צעדי חירום", קוראים לתיקונו של הניאו-ליברליזם, כסדר הכלכלי היחידי ההולם את העידן הגלובלי.
אלא, שהצגתו של הניאו-ליברליזם כ"חוק טבע" היא לא יותר מאשר אידיאולוגיה שסייעה להשלטתו, כשם ששינונה באדיקות, המארגן עתה את הדיון בכשליו, מבטיח את הנצחתו.
המשבר הנוכחי אינו כשלון הניאו-ליברליזם, הוא מיצויו. כמו המשברים שקדמו לו בשלושת העשורים האחרונים הוא אחד מאמצעיו לחלוקה מחדש של הכוח הכלכלי והפוליטי. לפיכך, התמודדות של ממש עם המשבר מחייבת את ביטול הניאו-ליברליזם וכינונו של סדר כלכלי חדש שיאפשר להעמיד את הכלכלה העולמית ואת הכלכלות הלאומיות על יסודות יציבים יותר.
תחליפיו של הניאו-ליברליזם
ההשוואה הרווחת בין המשבר הנוכחי למשבר 1929 עשויה לספק נקודת מוצא טובה לדיון בחלופות לניאו-ליברליזם.
משברי שנות העשרים והשלושים הביאו רבים להכרה כי השוק אינו יכול לנהל את החברה המודרנית על מורכבויותיה, וכי האופי החברתי של חלוקת העבודה, המניעה את הכלכלה התעשייתית, עומדת בניגוד לעיקרון הרווח הפרטי העומד ביסוד הקפיטליזם. המסקנה מן הניגוד שבין הכלכלה התעשייתית למשטר הקפיטליסטי - למרות מראית העין של הזהות ביניהם - היתה כי יש להעניק לוויסות הציבורי, בעיקר באמצעות הממשלות, תפקיד מכריע בניהול הכלכלה והחברה.
גישות אלו עמדו ביסוד רעיון מדינת הרווחה כפי שהתפתח בסקנדינביה, ביסוד מדיניות הניו-דיל של הנשיא רווזוולט בארה"ב וביסוד התיאוריה הכלכלית של ג'ון מיינרד קיינס, שכבשה לה מעמד הגמוני במהלך שנות ה-30.
הזיקה בין משברי שנות העשרים והשלושים, על תקופות השפל הכלכלי וחוסר הביטחון החברתי שהם חוללו, לבין עליית הפאשיזם והנאציזם הביאו לאחר מלחמת העולם השניה לכינונה של שיטה כלכלית-חברתית חדשה, שנתפסה כתנאי ליציבותו של המשטר הדימוקרטי. שיטה זו עוגנה בשני יסודות: הסדרי ברטון-וודס מ-1944, שהבטיחו וויסות ממשלתי בין-לאומי של שערי המטבע וכך את יציבותם; וכינון מדינת רווחה, שבאמצעות הספקת חינוך, בריאות, דיור, תעסוקה וגימלאות העניקה לפרט ביטחון חברתי ושליטה על חייו. באמצעות שני מהלכים אלו הפקיעה המדינה את השליטה בניהול הכלכלה והחברה מדי ההון הפרטי, שלא הפסיק לחתור להחזירה לידיו.
תאצ'ר ורייגן פירקו את מדינת הרווחה
מהפכת הנגד של ההון התחוללה בראשית שנות השבעים של המאה העשרים, כאשר ממשל ניקסון - בתמיכתם של חלק מבתי ההשקעות המככבים במשבר הנוכחי – ביטל את הסדרי ברטון-וודס, ששימשו כחגורת המגן של למדינת הרווחה.
מהלך זה היה הצעד הראשון שבישר את עליית הניאו-ליברליזם, שהגיע לשיאו בתקופת שלטונם של תאצ'ר בבריטניה וריגן בארה"ב, מגמה שבה השתלב גם מהפך 1977 בישראל. הניאו-ליברליזם פירק את מדינת הרווחה, הפריט את שירותיה והפך אותם לסחורות. תוך הגדלה מתמדת של אי-השוויון כונן הניאו-ליברליזם את שלטון ההון, משמע החזיר לידיו את הפיקוח על הכלכלה והחברה.
בתקופת ממשל בוש, הגיע הניאו-ליברליזם לשיא השפעתו, וכחלק מכך הגיעה לשיא גם הסתירה שבין עקרון הרווח הפרטי - שהפך בהדרגה לבצע ולביזה - המנחה את הקפיטליזם, לבין האופי החברתי של חלוקת העבודה המונחת ביסוד הסדר התעשייתי. סתירה זו היא שמונחת ביסוד המשבר הנוכחי, ועל כן פיתרונו מותנה בביטולה.
נכונותו של הממשל לנקוט בצעד כמו הלאמת בנקים כדי להציל את שוק ההון מעוררת את השאלה - בישראל כמו בארצות אחרות – מדוע שלא לנקוט בהלאמה כדי להציל את מערכת הבריאות, לשפר את מערכת החינוך, ולהבטיח דיור הוגן ותעסוקה הולמת לכל. ואמנם, בשיאה של ההפרטה, חוזר המשבר הנוכחי ומעלה את סוגיית ההלאמה - משמע את אחריות המדינה לרווחתו של כל פרט - כשאלה מרכזית על סדר היום הכלכלי-חברתי.
פרופ' דני גוטוויין מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
