העקידה השניה

ביום בו הלך יעקב לעקוד את יצחק אביו היו השמיים מתכת כחולה. הבוגר הושיב את הישיש על בדי האוהל ובדק את חבלי קליפות האשלים. העיניים מוכות היָרוֹד של האיש הזקן שאיבד את מאורן בעקידתו הראשונה הביטו נכוחה וחזו בערפל השמש החורכת. הידיים הרועדות ביקשו כד אטום. קיבלו חרס שרוף נקבובי שקצהו סדוק. המים נגמעו בשקיקה, מרטיבים את השלמה וחושפים פלומת שיער אפורה על החזה.

שבוע שלם הלכו האיש החמור והאיש, מתחילת המדבר ועד להרים המסולעים שמים קרים חלחלו בין סדקיהם. אחד מוביל והאחר נע מעלה מטה על גב הבהמה העקשנית. שואל מדי פעם ומריח אד של זיכרון מלטף ועוזב. הנשרים שדאו וליוו עזבו, מוחלפים בציפורים חומות-אפורות שניקרו את שאריות הלחם היבש הפזורות על האדמה אחרי הארוחות. בדרך עברו על פני קברי אבותיהם, הקבר של אמו, של אשתו. השתטחו עליו ועל קברי האחרים וביקשו נחמה עתידית שתכסה על פשעי העבר.

לא פוגשים אדם, גם לא הולך על ארבע. רק פעם אחת, מרחוק, ראה אחד מהם חיה מטפסת בקלילות על פני אחת הגבעות-הגבוהות. עצרה בדרכה וליחכה את השיח הנמוך, גירדה את הבליטות הארוכות שעל ראשה באבנים הקטנות והמשיכה הלאה.

"אחוז בה", שמע את הפקודה" (צילום: טל רבינובסקי)

כשהגיעו אל המקום הקים יעקב את האוהל ושחרר את החמור מאפסרו, מותח קווים בין ארבע רגליו עם אחד החבלים העבים. כשהכתה הרוח בבד הסיט כמה סלעים ממקומם והציב אותם בקצוות. שוכב ליד גוף אחר, חם מדי, מאזין לנשימות, לחריקות הנחירה ולתנועה האטית. באמצע הלילה קם ופקח את העין הימנית של אביו, משחזר את ימי ילדותו בהם היה מטפס על הגוף הכבד בזמן השינה ומנסה להביט מעבר ללובן המרושת נימים אדומים.

בבוקר הגיעו אל מעגל האבנים. העצים המבוקעים הונחו בסדר הנכון מעל לפיסת הצמר המרופטת, ליד העלים היבשים והזרדים והענף המחודד שהונע בסיבובים על פני הגזם. הידיים הנחו את העיוורון אל עבר המושב הלבן. כפות הצמידו כפות, סיב מפותל ליפף מפרקים בלויים.

"בצדיה ובעורמה".

"שמתי ידי".

"קבעת עת?".

"למה זה תשאל". הסכין מתקרבת, מתקרבת, מתרחקת ונבדקת אל מול קרני החמה. מושחזת באבן הצור וחוזרת למול עפעף עצום. פוקחת

 אותו בכוח, קול לוחש "אל תניע". פס דקיק נמשח לרוחב הקשת הכפולה של הקרנית, אחד נוסף נחרץ במאונך. מנקה את הברזל המלוטש בכנף בגדו ועובר לגלגל השני. חוזר על הפעולה ומספיג את הדם, מניח לטיפות הזיעה לנזול אל תוך האישון הקרוע הבוהה דומם. "עכשיו נפקחו". דמעה קטנה נצרבת רגע לפני ההיעלמות.

"שכחתי את חרון אפו של אחיך הגדול".

"נפל על צווארי והשביעני שיחמול עלי".

"פגש בך עשיו? יהודית ובשמת?".

"לא, לא פגשו".

"שכחתי גם את השמש. עד כה. גשה נא ואמשך". מלטף את הפנים המכופפות של בנו, את זקנו הקלוש, השחור, את השפתיים המבוקעות ואחריהן את חריצי צדי העפעפיים. "ואף הוספת לגדול" אומר לעצמו מתפלא ובנו ממשיך לנוע ומשתחל בין ידיו העוברות על פני האוזניים, הצוואר, העורף. "כמעט שכחתיך". "ואיך תשכח את דמותך?". קורע את עצמו כשהלהב עובר על פני הזקן ומשיר כמה שערות ארוכות מדי. "את חייך?".

דביר צור (צילום: יערה צור) 

כשראה יעקב את אביו אוחז בחלף בפעם הראשונה רטט חזק עבר בו וכילה את שאריות הקוצים של נשמתו. הוא נשבע שיביט אחרי כל תנועה ויחקה בדיוק נמרץ את המומחה, שבעיניים עצומות ויבשות העביר את אצבעו על פני גרונה של העז. עוצר עצמו ופושט את ידו השניה קדימה בתנועה זורחת, עם הניעור הקל המכוון אותה. "אחוז בה". חוזר על הפקודה. והוא, עיניו קרועות לרווחה, מתקרב וחובק את שערותיה הלבנות-מאובקות, מחזיק בה בכל כוחו שלא תנוע.

ניסה להתרכז באבחה אחת, האבחה האחת שתסיים את הכל ותמלא אותו בנוזל חמים ודביק. מהר, לפני שיגיע אחיו החזק ממנו ויקח את שמגיע לו. היא זזה בדיוק ברגע הלא נכון ונכנעה רק אחרי שלחץ אותה אל הקרקע עם דמה הזורם מהחיבור שבין שכמותיה וצווארה. "מתה?". שולח לעברו את האטימות המאשימה, גלוי עיניים. הילד השכיב אותה על האדמה ונשכב על פניה. "לא נעה עוד". לוחץ אותה אל גושי העפר המפוררים. "ומה הקול?". "קולי, והרגליים רגליי". כשהפסיקה לזוז קם ואחז בזרועו של אביו. "הישבע לי". והוא נשבע. ויצחק הסכים לאכול מהתבשיל. ואולי גם ידע ששיקר לו.

כשחזר יעקב מעקידת אביו ערפל הבוקר מילא את אפיק הנחל היבש. צעדיו חרקו על פני האבנים והובילו חמור עם צידה שעליו שכוב אדם שלא הוציא הגה מפיו. בשפך פנה אל הדרום, מניח לאור שהפך חזק וגירש את האדים לטפוח על ימינו בקרניו. ארבעה ימים הלך, עובר גלי אבנים ומקומות עזובים, חוצה את הנקיקים ומגיע למקום. פוגש את זה שממתין לו ליד בור המים. יושב על האבן העגולה והעבה, מניע רגליו קדימה ואחורה עם חיוך רחב שפולש אל מחוץ לזקן העבות.

"שבתם". יורד מעל הסלע וניגש אל המותשים, מראה בידו על כלי מלא.

"קח לך מעט מים". לא שוכח את הרגע בו נפגשו, את הנשיקה והבכי ואת ההשבעה. התקרבות אטית אל החמור, התרת הצרורות והאפסר מעליו, גיפוף בשרו הכחוש וחזרה אל הגומע. "עשית את הדבר?". הביט על אביהם המקופל על הרצפה.

"ביקשתי".

"וכשלת".

"לא, פקחתי את עיניו וקיבלתי את ברכתי. הנה הוא לפניך, עשה בו כרצונך".

"נקי אתה משבועתך". מתכופף אל האיש הזקן ומכריח אותו לפקוח את עיניו הפצועות. "וכעת אתה רואה אותי?". חוזר על שאלתו.

"כן, רואה אני".

"ומצליח להבדיל ביני ובינו?".

"כן. כן".

"ולא תטעה בשלישית?".

"לא".

גופו המכורסם התכופף. "אם כן, ברכני גם אני אבי. ברכני כי בנך אני, כמוהו".

דביר צור, בן 30, מחבר הרומן "משה בהיפוך אותיות"