שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שלא תבינו לא נכון, בהחלט יכולתי להתאהב בה

    כמו כלום, בתוך שניות. חגית היא בחורה מדהימה ופוטנציאל לזוגיות מדהימה לא פחות. אולי בנסיבות קצת פחות... המוניות. ובכלל, זה לא ממש התאים אז. שני פליטי הפריפריה, לשנינו נפתחו העיניים בעיר הגדולה, לאט לאט. אז מה בוער, מה?

    "נשבר לי!" קיטרה חגית, "אני עוזבת את גבעתיים. נוטשת את המרכז המנוכר ועולה בשעה טובה לצפון. זה סופי!"

     

    נפגשנו בדיוק שנה קודם לכן, וההצהרה הזו נשמעה לי אותנטית וכנה. "אתה שואל מדוע?" הקשתה, "כי אין כאן אהבה! אין שום סיכוי לזוגיות!"

     

    חגית היא לא אחת שמבזבזת הצהרות, וזה היה לגמרי משכנע ועצוב. עשר שנים התגוררה במרכז, לא צחוק. חגית היא נצר לגלי הגירה מהפריפריה למרכז המדינה, מרכז היקום. כמו רבבות צעירים משולהבים, גם חגית השתכנה בדירת שותפים אי שם בין אבן-גבירול לבן-יהודה, וכמו כולם חלמה גם היא על אהבה וזוגיות. לפני עשר שנים, יד הגורל, זכיתי אני להיות הדייט התל אביבי הראשון שלה.

     

    "תראי...", "תראה..." אמרנו. וכך, אחרי שלושה ארבעה זיונים לא רעים בכלל, נפרדנו על בסיס "יש עוד הרבה דגים בים של תל אביב", וזה מובן. מיד אחריי הכירה חגית שחקן כדורסל במכבי, אני התחלתי לצאת עם סטודנטית ב"רימון", וככה זה. אין סוף פירות בסבך האורבני, בחיי. אחלה דינמיקה.

     

    היא חייכה ושאלה אם אני פנוי להובלות

    כשנפגשנו, שנתיים אחרי הדייטים הזימתיים שלנו, היא סיפרה בגאווה על המשרה החדשה שלה במשרד הפרסום. למרות הפגישה האקראית הצפופה, למרות החושך במועדון ההוא בנמל, היא זכרה אותי, כי בנות זוכרות הכל.

     

    היא חייכה ושאלה אם אני פנוי להובלות ואם אפשר להכיר לי מישהי רצינית. ככה, כמו סוחרת בשוק. אז אמרתי שלא כדאי, כי טרם מיציתי את תל אביב. היא צחקה ולחשה שגם היא לא. דיברנו עוד שעה וחצי ואיכשהו גמרנו את הלילה אצלה בדירה, במיטה. "זיון מוכר עדיף לי מסטוץ על הבר", חייכה בתוך עננת עשן הסיגריה שאחרי וביקשה שאסתלק לי בשקט.

     

    ושלא תבינו לא נכון. לחלוטין יכולתי להתאהב בחגית. כמו כלום, בשניות. היא בחורה מדהימה ופוטנציאל לזוגיות מדהימה לא פחות. אולי בנסיבות קצת פחות... קצת אחרות... קצת פחות המוניות. פחות, איך לומר, פחות אורבניות. ובכלל, זה לא ממש התאים אז. שני פליטי הפריפריה הישראלית, לשנינו נפתחו כאן העיניים, לאט לאט. אז מה בוער, מה?

      

    חגית בדרך לאיביזה, במסגרת פורקן ואסקפיזם

    אחרי חמש שנים שוב נפגשנו במקרה, הפעם בשדה התעופה, אני בדרך לאנגליה במסגרת עבודה, חגית בדרך לאיביזה, במסגרת פורקן ואסקפיזם. "לא מעניין אותי מאיפה וכמה, העיקר שיהיו חתיכים ועם המון ריבועים בבטן", קרצה ובאותה נשימה סיפרה על תואר שני שסיימה לפני חודש ועל עיתונאי אחד שיצאה איתו כמעט שנה, שזה מכובד לכל הדעות.

     

    "תעשי חיים ושישימו קונדומים, את שומעת?" כך נפרדתי ממנה, באינטונציה אבהית מלאכותית. אבל אשה מבוגרת אחת אמרה שזה לא מנומס לדבר ככה, אז חגית התעלמה ממנה והניפה אגודל ימני מעלה, כמי שנבוכה אבל מסכימה עם כל מילה.

     

    אם התחשק לי לנסוע איתה באותו רגע לאיביזה? התשובה היא כן, גם לאיטליה, לברזיל ולאילת. אבל בעצם, ובאותה הנשימה, חגית גרמה לי לבחילה קלילה. בחילה מתגברת. כי הבחורה הזו לא שבעה ולא תשבע כאן לעולם. בדיוק כמוני.

     

    "תתקשר ותציע לה לצאת", ייעץ חבר טוב ששמע ממני על חגית. החבר הזה, אגב, נשוי באושר פלוס. "בחייך, כולן מזדיינות כאן בטירוף, הרי בשביל מה הגיעו לניו-יורק הקטנה שלנו..." והוסיף: "אל תהיה חמור! אל תיתן לזיונים שלה להפריע לך, הנה גם אשתי עשתה את חצי תל אביב ובכל זאת..." הוא המשיך, ובראשי רק חגית והעיר הגדולה. מיליון סימני שאלה מסביב ואני רומס אותם כמו בועות סבון.

     

    המשכתי לחשוב על חגית, ואפילו בחלומות שלי היא מצאה מקום. אלא שאז בדיוק התחלתי לצאת עם תלמידה מ"בית-צבי", אחת שווה בטירוף, רציני.


     

    "אז מה חגית, באת לבקר במרכז?"

     

    זה היה לפני שבועיים בדיוק. הפעם בקניון עזריאלי, ליד רולדין. כאילו יד מכוונת מאלצת אותנו למפגשים אקראיים, כי אחרת אין הסבר.

     

    פתאום שמתי לב שאנחנו מכירים כבר המון זמן, ושחגית ממש הזדקנה. קמט אחד צץ לה מעל העין, וגם השדיים שלה קצת... אבל לא ניכנס לזה.

     

    חגית השפילה קצת מבט וכחכחה. "תשמע, החיים שלי עברו קצת תהפוכות בשנה האחרונה, היה לי חבר צמוד, ואחר כך עוד בן זוג, אז דחיתי את המעבר לצפון, אולי בשנה הבאה. אולי. ומה איתך, עדיין פנוי להובלות?"

     

    מחפשת את דרכה בבלבול האורבני ולא מוותרת לאהבה

    שתקתי. והאמת, לא יודע להסביר, אבל שמחתי שחגית נשארה. שמחתי שלא מימשה את תוכנית הנטישה ושהיא עדיין כאן איתנו, סוחבת, מתמודדת, מחפשת את דרכה בבלבול האורבני ולא מוותרת לאהבה החמקמקה שלה. כמו כולנו. צועדת בגאון נגד שלל ססמאות ההסתה: "בעיר אין אווירה לזוגיות! אין אהבה במרכז! השקט הנפשי האמיתי הוא בצפון! או במדבר! רק לא כאן! האנרגיות הטובות רחוקות מכאן! אז קדימה! לעזוב... לעזוב... לעזוב!" אלא שחגית בחרה להישאר. חליל הקסם של גוש דן והסביבה מפיק כנראה מנגינות מהפנטות, כי אחרת לא יודע להסביר. בכל מקרה, טוב שנשארה. 

     

    "תגידי רגע, חגית..." הייתי אופטימי ומחויך "למה שאנחנו שנינו בעצם..."

     

    היא היסתה אותי באצילות עם יד שמאל וחיוך ריקני. המבט שלה היה נעים אך מרוחק, ובבת אחת כאילו קפאו לה העיניים. התבוננו זה בזו במשך כמה שניות, ובלי מילים שוב נפרדו דרכינו במעבה הכרך הסואן.

     

    האימייל של חוץ פן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    אפילו בחלומות שלי היא מצאה מקום
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים