איך לעשות סקס כשיש לכם תינוקת בחדר?
לא מספיק שבהריון חצצה בינינו הבטן התפוחה, כעת הילדה אצלנו בחדר, מצפצפת מידי לילה ובוקר. יש לה מעין רדאר אוטומטי, חיישנים שקולטים מיד כוונות מיניות, מתריעים מפני סימני תשוקה. מתי בדיוק אבדה לנו הפרטיות בבית של עצמנו?
יש לנו דז'ה וו, כי ממש כמו בגיל 17, אנחנו מגמגמים משהו עילג ולא קשור, מחכים בקוצר רוח שתעזוב, רק שעכשיו זו אמא אחרת, גם הנפשות הפועלות השתנו. את הערס המחוצ'קן החליף הזוגי, ובמקום מיטת הנוער החורקת ניצבת בחדר מיטה זוגית אורתופדית. אה, ויש לנו גם תינוקת רכה, ובכלל, אנחנו הורים נוראיים שמנצלים כל ביקור ספונטני של קרובי משפחה כדי לממש תשוקה שנדחית בלי סוף וכמעט הודחקה כליל.
מתי בדיוק אבדה לנו הפרטיות בבית של עצמנו? לא מספיק שבהריון חצצה בינינו הבטן התפוחה והכל היה מסורבל לביצוע, כעת הילדה אצלנו בחדר, מצפצפת מידי לילה ובוקר. יש לה מעין רדאר אוטומטי, חיישנים קטנים שאיתם נולדה, שקולטים מיד כוונות מיניות, מתריעים מפני חיבוקים של תשוקה, לא מניחים לעוצמה הזו בחדר לעבור דרכם.
הנה מגיע עוד לילה של עוצר מיני
נכון, זו טעות שלנו, את העריסה אנחנו מגלגלים באיטיות לחדר השני, אבל מיד מתגעגעים ומחזירים אותה פנימה, והתינוקת נהנית מהמבטים הבוהים בה, מהבלבול על פנינו. אנחנו הורים טריים שזה עתה נוספה להם צלע שלישית. לא יודעים איך בדיוק לשלב אותה בחיים. מצד אחד, משתוקקים לה קרוב לידנו, ומצד שני, הנה מגיע עוד לילה של עוצר מיני.
הילדה עודנה פיצית, שברירית ועדינה, והמטפלות עושות לה עוול, מניחות אותה בעגלה כשהיא בכלל רוצה טרמפולינה, רובצות איתה על השטיח השעיר ורואות טלוויזיה תוך כדי, מתעלמות מאותות המצוקה שהיא כבר רעבה או רוצה לישון. לא ציידנו את הבית במצלמות נסתרות, אין לנו דרך לראות ולפקח, למשטר את השמרטפית הסוררת, שבטח הביאה חבר והיא מתמזמזת איתו על הספה, וכל מה שניסינו להעלים מהילדה מתגלה לפניה כעת במלוא מערומיו.
אנחנו לא צריכים לראות בעיניים - מספיק הבכי שלה, שקורע את הלב בכל שיחת טלפון הביתה, כדי לבשר לנו שזמן לחזור, עוד לא הגענו לצימר, אנחנו רק בדרך לשם, ולכן, אנחנו הולכים כרגע רק למסעדות, כמה שיותר קרוב לבית, אוכלים את התאווה בנימוס עם סכין ומזלג ומחכים שהילדה קצת תגדל, שנוכל להשאיר אותה ללילה שלם ולאהוב שוב בחופשיות ספונטנית, בלי כיסויי מיטה או מטפלות מתווכות.
קשה להחריש מילות אהבה, אבל משום מה, בגלל שכמעט התרגלנו כבר להיות בעיקר הורים-של, גם הנשיקות שלנו שקטות יותר, הטלוויזיה ללא סאונד, ואפילו הכלבה לא נובחת כהרגלה. ככה זה כששמים את היצרים על "הולד" לטובת זאטוטה שכרגע תובעת לעצמה את כל עולמנו.
חברה טובה שלנו התגרשה לא מזמן והנה, יש לה סידור נפלא: שלושה ימים בשבוע היא אמא, מחוייטת מכף רגל ועד ראש, מומחית לענייני סוני פלייסטיישן ולשניצלים בצורות, אופה עוגות, תוך כדי מתקתקת עבודה. בשאר השבוע היא אשה סקסית ומחוזרת, פעילה באתרי היכרויות, ולמעשה רעננה יותר מכפי שהיתה אפילו טרם לידת הילדים. היא הרי היתה עם אותו גבר מאז התיכון, ורק בגירושיה גילתה לפתע שיש בה צד שלא הכירה. כעת הצד הזה מתפרץ החוצה, והיא זורמת - מביאה גברים הביתה, משחקת אותה רווקה עליזה, וכשהילדים חוזרים מאביהם היא שוב משדרת עסקים כרגיל, מציעה את המיטות, חוזרת מהמשרד לטגן את השניצלים, יושבת ומקריאה סיפורים, והגברים היא שומרת לימים נטולי ילדים. עד מתי יימשך המשחק הזה? היא בעצמה לא יודעת, אבל בינתיים נהנית מכל רגע.
מנסים לעשות סוויץ' בראש, מוחקים את העייפות
אנחנו מנסים ללמוד מחוש האלתור שלה, וכבר מצאנו כמה פתרונות יצירתיים משלנו. למשל, אנחנו עוברים לסלון, או מחשיכים את הדירה, מדליקים נרות ומפעילים מוזיקה מלטפת, מעבירים את הילדה חדרים ומחזירים אותה, או פשוט מסנג'רים את ההורים וכשהם מגיעים אנחנו מתאיידים מהר ככל האפשר, מנסים לעשות סוויץ' בראש, מוחקים את העייפות והטשטוש, את הריח של הטלק מהידיים, את המחשבות על התפתחות מוטורית ומעבר למזון מוצק, ומעניקים לעצמנו כמה רגעים של אינטימיות חפוזה. זה אמנם קצר ומגביל, ובכל זאת, יש אנשים בחוץ ותינוקת בחדר הסמוך וגם הכלבה מסתבר נשארה לנמנם מתחת למיטה, זו פאזה אחרת לגמרי, אנחנו תחת מעקב ויש סטופר שמודד את הדקות ואי אפשר למשוך את הזמן כמו את הכיסוי מעל הראש - אבל כרגע זה מספיק מרגש עבורנו.
כן, גם אם זה סתם חיבוקים בחדר המדרגות לפני שהוא יוצא לעבודה, או נשיקות באוטו כשהילדה מאחורה בסלקל שלה. אבל ככה אנחנו יכולים לתפקד איתה בכיף, לעבור בין תפקידים, לאגור אנרגיות וריגושים להמשך.
אומרים שכשהם גדלים זה נעשה מורכב יותר, לא?
לפנייה לכתב/ת 
