הפוחלץ ששאג
טלי כהן גרבוז ביקרה בתערוכה "הפוחלץ השואג" בבית שטורמן. היו שם אכזריות, רוע, אירוניה והרבה חיות מפוחלצות, אבל היתה חסרה יד מכוונת
תצוגת קבע לימודית של חיות מתות מספקת תנאי פתיחה נפלאים לאמנות. בתערוכה "הפוחלץ השואג" משתתפים עשרים וארבעה אמנים, רובם שמות מוכרים בשדה האמנות. הם מציגים וידאו, ציור ותלת מימד.
משעשעת ואירונית. העבודה של יובל כספי
במרפסת הכניסה לבניין עומד פסל של תומר כץ, בוגר המכון לאמנות באורנים ואוניברסיטת חיפה. כץ יצר מבנה שמדמה ביצה/רחם פתוח ובאמצעו עמוד עם חלונות קטנים כמו של תאי קינון. עבודה כמעט קונספטואלית, מדויקת מאוד, שונה מכל מה שבא בהמשך.
בחדר ההנצחה, שלצורך התערוכה הפך לחדר הקרנה, מוצגות שלוש עבודות וידאו שהמרשימה בהן היא של נבט יצחק ומיטל כץ מינרבו –"תפילה להורדת הגשם". דנה לוי מצלמת בסטילס מקומות ודברים שמוקפאים-נחנטים בזמן. בעבודת הווידאו שלה היא נעה לאורך קירות מוזיאון לאמנות ומתעדת בתנועה איטית סצנות מיתולוגיות ונוצריות גדושות אכזריות.
העבודה של ליאור ווטרמן
נתלים באכזריות
האכזריות היא דבר שאפשר להיאחז ולהיתלות בו כציר המוביל חלקים נכבדים בתערוכה. בכל זאת, מדובר באכזריות-לייט, לא כזו שתרתיע את המבקרים. במציאות שבה קשה להתעלם מייסורים שנגרמים לבעלי חיים בידי אדם, מוזיאון של חיות חנוטות הופך לסוג של רפרנס. עוד ייצוג לאכזריות, הפעם מופנם ומדויק: עטר גבע העמיד מנגל קטן עם "סיכים", ששאריות הבשר החרוך עוד דבוקות בו.
העבודה של אנה קיטייגורודסקי ועדו שמי
מלבד אכזריות, ישנה נוכחות גם לרוע. הוא נרמז בעבודה של סשה סרבר, שבנה גלגל גדול שסכינים מחוברים אליו במרחקים שווים, בדומה לגלגל עינויים. מראה מאיים, אבל רך. בכל זאת, הסכינים עשויים מקלקר. יובל שאול מציג שני ציורים גדולים עשויים מעור חיה, המתארים את מפת הצייד העולמית. גם מלאני דניאל מציגה ציור בוטה של ראש צבי על קיר בקתה, שלרגליו פרשה שטיח קטן עם נגיעות צבע.
אחת העבודות היותר משעשעות וחכמות בתערוכה היא של יובל כספי. הוא העמיד פוחלץ של צבוע, הניח לרגליו יריעת פלסטיק כחולה בתפקיד נחל, ומולו העמיד חבורת ציפורים מפוחלצות שהוצאו מהוויטרינות שלהן. כולן מביטות בצבוע בעיני זכוכית תמימות. יש כאן היבט אירוני שמבטל את התפקיד הלימודי של הפוחלצים לטובת סצנה מסרט אנימציה, בתוספת תפאורה זולה מפלסטיק וציור נוף מרושל על הקיר מאחור.
התעלקות תל אביבית
הרבה התערבויות חביבות וצבעוניות מנערות ומרעננות את המוזיאון הדומם והישן, אבל שני דברים מהותיים חסרים בתערוכה:
1. ראייה רחבה יותר ויד מכוונת שתתייחס לכל המבנה והאופי; התערוכה נראית יותר כמו פלישה תל אביבית והתעלקות נקודתית על כלוב, צנצנת או סתם פיסת קיר אקראית. דנה לב לבנת ואפרת קדם יצרו כל מיני דברים, כולל כלוב ציפורים חיות, בחלקים שונים של המבנה. מי שיתעקש לעקוב אחרי הקשר בין העבודות, יצטרך להצטייד בכניסה במפה שהכינו וגם אז לא בטוח שיבין.
2. בקומת התחתונה יש אגף הקשור במלחמות ישראל. הוא ממוקם מול העגל הדו-ראשי והטלה עם שש הרגליים. מוצגים בו כלי נשק שנלקחו שלל, חלקי מדים, כובע של חייל לגיון ירדני ועוד ממצאים עתיקים ומוזרים. בהמשך התצוגה מסתיימת בקיר רחב שמייצג, בשני צילומים בשחור לבן, את עמק יזרעאל בראשיתו והיום. כלומר את "הפרחת השממה".
קשה להסביר איך מוזיאון לטבע מכיל בתוכו את התערובת המוזרה של מדעי הטבע, הגבורה
והחלוציות. ההסבר נעוץ בתפיסה הציונית הקשורה במושג "ארצנו". החיות הן חיות "ארצנו" כמו האדמה והדם. זה עוד משהו מזמין שחבל שלא טופל בתערוכה הזאת. לא היתה כאן מספיק סקרנות להבין מה באמת הסיפור של המקום הזה, ואז לנסות לפרק אותו.
אחד הביטויים הבודדים להיבט פוליטי, מעבר לתנו לחיות לחיות, היא עבודת הווידאו הפשוטה והיפה של דנה לוי "מסדר כנפיים". להקה של יונים לבנות (שלום, ענף זית) מתעופפות לתוך אחד החדרים במוזיאון. היונים המבוהלות מתחבטות בין הוויטרינות למאווררים ובסוף נעמדות בשורה מעל לכלובי הפוחלצים. זה פשוט, אפקטיבי ונועל היטב את התערוכה.
הפוחלץ השואג, תערוכה בבית שטורמן, קיבוץ עין חרוד, אוצר: יובל קידר
משתתפים: גיורא ברגל, עתר גבע, שרון גלזברג, מלאני דניאל, ליאור ווטרמן, שגית זלוף נמיר, נבט יצחק, יובל כספי, תומר כץ, דנה לב לבנת, דנה לוי, דדי ליפשיץ, מיטל כץ מינרבו, סשה סרבר, יעל עומר, אהובה פונדק,עמי פייצ'ביץ', אפרת קדם, דבי קריכלי, אנה קיטייגורודסקי, גלעד רטמן, יובל שאול, עידו שמי, קרן שפילשר.
לפנייה לכתב/ת 
