הראש אומר לי ללכת, הלב אומר לי להישאר
הבטחתי לעצמי שהפעם אתן את עצמי עד הסוף. ואיך אפשר לוותר על קשר, בהתחלה של שנה, אחר כך של שנתיים, שלוש ואחר כך של ארבע וחמש שנים. בסוף, הכי קל להישאר
אני בן 28. חוויתי מספר קשרים זוגיים בחיי. שלושה או ארבעה חודשים מקסימום בכל קשר. אף אחד מהם לא התמשך זמן כה רב (חמש שנים בנובמבר הקרוב), קל וחומר לרמת האינטנסיביות והקירבה. עברנו כמעט הכול יחד: שירות צבאי, אוניברסיטה, טיול גדול בחו"ל, הכרת המשפחות, חברים משותפים, אין ספור משברים, שמחות וקצרה היריעה. היא האדם הראשון שהייתי מתקשר אליו בבוקר והאדם האחרון שהייתי אומר לו לילה טוב.
כשראיתי אותה בפעם הראשונה הייתי ברמן צעיר באיזה פאב אפלולי באזור השרון. מלצרית חייכנית ומסורה עם ביטחון עצמי שלא יבייש אף פוליטיקאי ותיק. בהדרגה התחלנו להכיר ולהשוות סיפורי קרבות, בעיקר על לקוחות מעצבנים ועל הנהלה קשוחה. עד היום אנחנו לא מצליחים להיזכר מי יזם את הרמיזה הראשונה.
הצבעתי עליה והודעתי: "הבחורה הזאת תהיה שלי"
בעוד אני טוען שכבר מהרגע הראשון התנפלה עלי באגרסיביות מובהקת, היא טוענת שכבר מהתחלה עשיתי לה עיניים וקראתי לקוקטיילים חדשים על שמה. ייתכן שכל הסיפור התנהל במקביל, אבל בפועל, רק ידידה שלי מהעבר, שישבה על הבר בימים הראשונים שלי בעבודה, יודעת שדיברתי עליה בלחש, הצבעתי עליה והודעתי: "הבחורה הזאת תהיה שלי".
עצוב לי עכשיו כשאני נזכר. בטוח עצוב גם לה. אני שונא את עצמי כשהיא עצובה.
המשך הסיפור די משעמם וכולל בין היתר מפגשים לוהטים בחדר האספקה ונשיקות חטופות בין ישיבות צוות. הפרש הגילים בינינו, חמש שנים, למרות השפעותיו השליליות בהמשך, רק תרם להתחלת הקשר. בעוד שהיא היתה מרוצה שהצליחה לתפוס בחור מבוגר ממנה, אני שמחתי שהצלחתי ללכוד "פרגית צעירה ורעננה", כפי שנהוג לומר. האהבה בקשר צמחה יותר מאוחר, לאחר שרמת התשוקה התאזנה, וכך נכנסנו לשגרה של חבר וחברה.
הבטחתי לעצמי כבר אז, בניגוד לקשרים שחוויתי בעבר, שבקשר הזה אשקיע ואתן את עצמי עד הסוף. בדיעבד, נראה לי שפינקתי אותה יותר מדי. עכשיו כשאני חושב על זה, יכול להיות שזה מה שדחק אותה לפינה הנוחה והרצסיבית שלה בקשר.
מתחילים לחפש אותות וסימנים
פשרות. הרבה פשרות. מה לא עושים כדי להישאר יחד. מדברים ומתווכחים, צוחקים ובוכים, מתרחקים ומתחבקים. אבל הכי הרבה, מתפשרים. הראש אומר ללכת, והלב אומר להישאר. הרי איך אפשר לוותר על קשר, בהתחלה של שנה, אחר כך של שנתיים, שלוש ואחר כך של ארבע וחמש שנים. בסוף, הכי קל להישאר. במצב כזה, אדם נורמלי מאבד את הצפון, ומה שתמיד למעלה נראה עכשיו בעצם למטה והפוך.
מתחילים לחפש אותות וסימנים: הגעגועים רומזים שהקשר עדיין חזק, התמונות המשותפות מצביעות על ימים של אושר, האכפתיות מראה על תשתית חזקה ולהוסיף על כל אלה, כאב הלב החד והעמוק מקהה את החושים ומשתק.
גם ברגעים אלה, אני רואה את עצמי איתה. כנראה מפני שתמיד האמנתי שיש בה פוטנציאל להיות פרטנרית אידיאלית בשבילי. אבל לא בטוח שזה הוגן בשבילה. צריך לקבל אדם כפי שהוא, ולא לדרוש ממנו להיות מה שהוא לא. אני אוהב בה כמעט הכל, ומה שאני לא אוהב – אני יכול לחיות עם זה. אבל לא בטוח שזה הוגן בשבילי. אדם צריך לתת מעצמו בשביל בן זוגו, אבל לא בלי לקבל בחזרה לפחות תמורה הוגנת. מעניין אם אי פעם היא חשבה על הסוגיות האלה כפי שאני עושה זאת כרגע, או שפשוט המשיכה לחיות את חייה באדישות ובתקווה שהכל יסתדר.
קר וגשום בחוץ. אני מקווה שלא קר לה במקום שהיא נמצאת עכשיו. אני לא אוהב שקר לה.
ייתכן שדרשתי ממנה יותר מדי. אולי הרבה יותר ממה שהיא אי פעם היתה יכולה לתת. אני מנסה לאסוף דוגמאות ולקחים מקשרים של חברים ובני משפחה כדי לאשש את המסקנות, אבל זה אף פעם לא אותו סיפור. המשתנים רבים מכדי לבצע חישוב פשוט והאפשרויות אינסופיות.
באהבה, אנחנו לא מסוגלים לראות אפילו מטר אחד קדימה
למה לעזאזל אני לא יכול לחשב איך ייראו החיים שלי בלעדיה? בני האדם יכולים להמציא את ההמצאות האקזוטיות ביותר, לספר סיפורים כה רחוקים מהמציאות, אבל כשזה מגיע לאהבה, אנחנו לא מסוגלים לראות אפילו מטר אחד קדימה. אולי המשוואה הזאת לא ניתנת לחישוב מפני שהתוצאה שאני מחפש היא לא אפשרית. כלומר, אין לי חיים בלעדיה.
אין סוף לסיפור הזה. אילו היה, הייתי בשמחה מוסיף אותו. אין סוף לסיפור כי עדיין אין סוף לקשר. אני מאשים רק את עצמי. אני זה שהצבעתי עליה באותו יום בפאב ובכך שזרתי את גורלי בשלה. מאוחר מדי לסגת, ואין זה משנה אם אנחנו מתאימים או לא. מצד שני, כנראה שהחיים יעשו בשבילי את הדיבורים ויגידו את מה שבאמת יש לומר. אולי החיים יגזרו עלינו חיים אחרים, בנפרד זה מזה, עם בני זוג אחרים. ואז, בעוד כמה שנים מהיום, נחלוף זה מול זה ברחוב, נביט זה בזה בעיניים, וברגע מיוחד נראה את עצמנו חיים יחד, מתפשרים על הרבה דברים, אבל מאושרים ואוהבים. נגיד שלום בנימוס ונמשיך הלאה כל אחד לדרכו, כמו סרט הוליוודי עצוב. ההבדל היחידי הוא שבקולנוע אני לא מרבה לבכות. במציאות, הדמעות פשוט נוזלות מעצמן.
האימייל של עופר
