שתי פנטזיות קטנות

בבוקר פסי הפיג'מה ירוקים. בלילה היו כחולים

כל ערב זבוב על הקיר. הוא רוצה לקום מן הספה ולחבוט אבל ברכיו כושלות. מחר יום חדש אבל בערב שוב יבוא הזבוב. אולי אפשר זבוב לא מזמזם. חית תפנוקים מתוקה זבוב שותק.

מי התחפש לזבוב על הקיר? מי מושך שביל גללים קטנים ועגולים? אולי המאבטח, אולי שליח של ראש הלשכה. לא מביא בשורה. גם לא ארוחת ערב חמה.

בחדר האמבטיה הוא עירום מול המראה. דמות אחרת נשקפת. הוא לא נבהל. חדר האמבטיה סגול-אוטלרה. הצללית נצבעת בקווים זוהרים, קופאת מן הצינה החורכת.

בלילה שוב הזבוב. הוא לא רואה, לא שומע, אבל גללים זעירים נושרים. רוצה לקום, לא לצעוק, לא לחבוט. לדבר חלקלקות: מי מתחפש לזבוב על הקיר? כמה הוא נחמד! יש היגיון בחנופה!

"רוצה ריח אחר: סיגליות. תפוזים" (צילום: ויז'ואל פוטוס)

בבוקר פסי הפיג'מה ירוקים. בלילה היו כחולים. הוא מכסה את ראשו בשמיכה. חם שם בפנים. עוד רגע גופו יתנדף. יהיה להבל חם שמתפזר מן השמיכה אל הבית. ריח רע מתפזר מן ההבל. רוצה ריח אחר: סיגליות. תפוזים. עוד מעט תבוא מכונית השרד לקחת אותו. כל בוקר מעמיסה, מסיעה ללשכה. הוא צועד במסדרון זקוף וגולמני. המרבד האדום לרגליו מלא כתמי בוץ-ארגמן ודם סגול. הוא מתכופף לנגב אבל הכתמים מתפשטים והוא הרי כבר הבל חם. אל אשתו היה רוצה לצלצל בפעמון האזעקה, אבל הפעמון מזמזם צליל לא מוכר.

יסחפו אותה אל קדמת עדן מצודדת, מפתה

כל הרחוב הכחלחל הזה עם הרקיע השקוף. בעצם לא ברור אם שקוף. ברור שהיא על נדנדת עץ ירוקה בגן הציבורי. לא ברור אם גן ציבורי. ברור שמכתש קטן לוהב בלב הר קרח ושמלת תכלת ופרחי זהב נושרים בשלכת, ותלתלי שיבה תכולים ווְרידי רגליים מתפקעים. הקרח נושר טיפות טיפות אל חוטי השמלה ונשזר.

היא חושבת שעוד מעט תרחף על כנפיה הריקות ותסתחרר במערבולת-חול מסתלסלת, אבל הקמטים המתקלפים מפניה מכסים את קרקעית הברכה הנקווית והיא מזנקת אליה לאט, מאוד לאט. לא אשה עם שיבת תכלת וקמטי משי דקיקים תשרוץ במים שפתאום יכסו את פניה ויסחפו אותה אל קדמת עדן מצודדת, מפתה. סחרחורת הנדנדה טובה לה יותר, נושאת אותה אל הרקיע המדיח, שהשקיפות שלו חשודה בעיניה.

בגופה הגרום היא רוצה לחגוג נשף שרק היא יודעת. יהלומים זורחים ברקיע ישאו אותה הלאה מזה

. אבל הרקיע מהתל בה, מסרב, מתחפש למראָה זולה שמעוותת, כמו בקרקס ישן ומסמורטט. קמטי משי, שיבת תכלת, ורידים צוננים, קרח חם. ככה הוא רוצה אותה. היא מסרבת. היא גוהרת אליו בגחמות בכי מתוקות, מבישות.

דן שביט הוא סופר ועורך ספרותי. בין ספריו "אנה ואני", "בכל פעם שהוא מתאהב" ו"פתאום ראיתי אותו" וכן הנובלות "משורר מתכוון להתאבד" ו"כמו לילה אחרון". הפנטזיות המתפרסמות כאן הן מתוך קובץ "פנטזיות קטנות" שבכתובים.