שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    על תבונה ורגישות

    לכבוד ההצטרפות לעונה החדשה של "אמא'לה", יחזקאל לזרוב מדבר בגלוי על מיניות, החתונה המאוחרת , תרבות הריאליטי ו"האח הגדול"

    יחזקאל לזרוב טוען שצריך סבלנות בשבילו, אבל לא אכפת לי לחכות. הוא קפץ לרגע לקנות ניירות גלגול בפיצוצייה הקרובה (טבק בלבד, תירגעו), ועד שיחזור לבית הקפה זה נותן לי קצת זמן להרהר בעובדה הבאה: מדובר בדיווה ממין זכר. לפני כמה שנים מגזינים מעודכנים שאוהבים להמציא מילים אפילו ניסו להגות divo, הגרסה הגברית לדיווה המוכרת.

     

    ואכן, על אף (שלא לומר, בגלל) היותו גבר שבגברים, לזרוב עומד בכל אחת מדרישות הסף לתואר דיווה: זה שם באהבתו הבלתי מוכחשת לתענוגות החיים, בעובדה שהוא מושך תשומת לב בכל מקום שהוא מגיע אליו וגם בעדותו האישית כי הוא בוכה המון, בעיקר מסרטי טראש חשובים כמו "פלאשדנס".


    לזרוב. אני סמל מין? (צילום: אוהד רומנו)

     

    וחוץ מזה, הומואים מתים עליו, וזהו הרי תו התקן הרשמי והסופי למושג. כאשר לזרוב חוזר ומפטם את הניירות בטבק האהוב עליו, הוא מתפנה לדבר עימי על הסיבה החדשה שנתן לקהילה לאהוב אותו: תפקידו כבן הזוג של אלון פרידמן בעונה השלישית של "אמא'לה". לזרוב מגלם שם את גדעון, הצלע העשירה, היאפית והיוגיסטית ביחסים. כיאה לדיווה, מתברר שהתפקיד שונה במיוחד עבורו.

     

    "בהתחלה הם רצו מישהו מבוגר לתפקיד הזה, אבל איכשהו יצא שהגעתי לאודישן. המפגש עם הבמאי רם נהרי היה מדהים ואחרי האודישן שעשיתי הוא התקשר להגיד שהייתי מצוין, אבל זה לא מה שהוא מחפש. אחרי שבועיים הוא התקשר שוב ואמר לי שהחליטו ללכת עליי ולשנות את התסריט".

     

    אלמנטרי!

     

    "כן, כנראה. אני לא יודע מה היה להם לפני כן, אבל נורא שמחתי. זו אחת ההפקות שהכי נהניתי בהן. אני עובד עם אלון פרידמן, שהוא חבר שלי מתיאטרון גשר. גם המפגש עם תיקי דיין היה נורא מרגש, אנחנו משפחה. שיחקתי איתה כשהייתי ילד בן שמונה ואחר כך כמעט הייתי החתן שלה. הבת שלה, רוני, היתה אהבה גדולה שלי. כמעט התחתנו. אנחנו עדיין בקשר טוב".

     

    מה עם אורנה בנאי, הכרת אותה קודם?

     

    "כן. אף פעם לא עבדנו יחד אבל יש לנו חברים משותפים. אמיר, הבן שלה, היה אצלנו ושיחק עם יהלי, הבת שלי. בקיצור, הגעתי למשפחה חמה ואוהבת ומפרגנת וזה הדבר הכי חשוב. אני שחקן שמתחיל ונגמר ברגש. אצלי זה אפס טכניקה, אפס ידע, 60 אחוז ניסיון ו־40 אחוז רגש. זה מה שאני יודע להביא".

     

    ואם אתה מוצא את עצמך על סט קר?

     

    "אז אני מצליח לחמם אותו, לפחות בשבילי, ובוחר את האנשים שאני צריך כדי לעשות את זה. אני חייב שדברים יהפכו לכיף ויעשו בשקט וברוגע. כל האסכולה הזאת שמאמינה בעצבים ואלימות, זה משהו שהאמנתי בו פעם, אבל עם הזמן שמתי לב שבאופן אישי אני עובד הרבה יותר טוב כששקט ורגוע ומסודר לידי. פעם זה לא היה ככה, הייתי ניזון מקונפליקט. היום הקונפליקט קיים, אבל הוא בילט אין בתוכי. זה אני עם עצמי, לא אתן לאחרים לעשות את העבודה בשבילי. הרי מכל אדם אפשר להוציא גם טוב וגם רע, גם את החרא הכי גדול אפשר להפוך לדובשנייה".


    לזרוב. הגוף הוא חלק מהמקצוע (צילום: אוהד רומנו)

     

    התובנות האלה הן תוצר של טיפול?

     

    "לא, זו הבנה בסיסית שלי, שכדי שאדם יוכל להוציא כמה שיותר דברים ברגע אחד, זה חייב להיות צינור נקי. בצעירותי הייתי רומנטיקן לגבי דיכאון. הייתי מיוסר בכל מיני תקופות וגם היום אני לא מתהלך עם חיוך מרוח על הפנים, אבל עדיין, אני לא משתמש בזה כדי לייצר משהו. אני נטול כדורים, לא לקחתי שום פרוזאק אף פעם. יש לי אנטגוניזם מזה. היה לי מפגש מאוד משפיע ומחולל בצעירותי שגרם לי לאנטי מכל הנושא".

     

    "הייתי בן 16 ונפגשתי עם ציירת, אשה מבוגרת מדהימה שחולה במאניה דיפרסיה. היא צרכה כדורים ואשפוזים ומגיל צעיר זה יצר אצלי התנגדות גדולה לתרופות פסיכיאטריות, כי הפער בין איך שהיא היתה מדברת בלי הכדורים ועם הכדורים, הוא היה כל כך עצום בחוויה איתה. היא גרה בבנימינה, ואני זוכר את עצמי לוקח רכבות כדי לפגוש אותה. זה היה קשר מדהים. זה לא היה מיני או משהו כזה, זה היה נטול מין, היא פשוט נתנה לי מקום שאני יכול להגיע ולהשתחרר מכל העומס שהיה עליי כבר בגיל 16".

     

    "היינו מציירים ומצלמים ועושים דברים. היא עזרה לי לעבור מהמקום שבאתי אליו למקום

    שאליו אני הולך, והיום אני מגלה שאין הבדל גדול בין השניים. כל החיים חשבתי שבאתי ממקום מסוגר ותחום אל מקום שהוא פרוץ, חסר גבולות ומותר. מהאסור למותר. אבל היום אני מוצא את עצמי בעצם חוזר לאסור, לגבולות, כי ככה אני מרגיש שאני פועל הכי נכון".

     

    מה זה גבולות בשבילך?

     

    "הקשבה עצמית, אינסטינקט בסיסי, קול פנימי שאומר לי מה לעשות. אם אתה חסר גבולות, אתה כל הזמן במרד והולך נגד וברור שאתה בעצם מורד בעצמך. יש משהו דווקא בהקשבה לאינסטינקט הראשוני, לאינטואיציה אישית ולא חברתית, לא חיצונית, שאת זה אל תאכל, לשם אל תלך, את זה אל תגיד. זה הופך אותך, בפרדוקס, לבעצם יותר פתוח".

     

    את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לזרוב המשפחתי
    צילום: ענת מוסברג
    לאתר ההטבות
    מומלצים