שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יש לי מסיבה
    "מה יש לך ללכת לשם", אמרה לה. "זאת מסיבה של עשירים". "גם העשירים עולים לשמיים", ענתה הילדה. סיפור מתוך "מסיבה של אחרים" - קובץ הסיפורים של הסופרת הארגנטינית והיהודייה ליליאנה הקר

    ברגע שהגיעה, הלכה למטבח לבדוק אם הקוף נמצא. הוא היה שם, איזו הקלה: היא לא היתה רוצה שיתברר שאִמהּ צדקה. קופים ביום-הולדת? היא אמרה; תעשי לי טובה! את לא חייבת להאמין לכל שטות שמספרים לך. היא מרוגזת, חשבה הילדה, אבל לא בגלל הקוף: בגלל יום-ההולדת.

     

    "מה יש לך ללכת לשם", אמרה לה. "זאת מסיבה של עשירים".

    "גם העשירים עולים לשמיים", ענתה הילדה, שלמדה שיעורי-דת בבית-הספר.

    "איזה שמיים ואיזה נעליים", אמרה האם. "מה שקורה זה שאת, מותק שלי, רוצה לקפוץ יותר גבוה מהתחת של עצמך".

    סגנון הדיבור של אִמהּ כלל לא מצא חן בעיני הילדה: היא היתה בת תשע, ומן התלמידות הטובות בכיתתה.

    "אני אלך כי הזמינו אותי", אמרה. "והזמינו אותי כי לוּסיאָנָה חברה שלי. וזהו".

     

    "אה, כן, חברה שלך", אמרה האם. היא השתתקה רגע. "תקשיבי, רוֹסָאוּרָה", אמרה לבסוף, "זאתי לא חברה שלך. את יודעת מה את בשבילם? את הבת של המשרתת, זה הכל".

    רוֹסָאוּרָה מיצמצה בכוח: היא לא תבכה.

    "תשתקי", צעקה. "מה את יודעת מה זה להיות חברה".


    מסיבת עשירים עם נקניקיות (ויז'ואל פוטוס)

     

    כמעט יום-יום אחר-הצהריים היתה הולכת לביתה של לוּסיאָנָה, והן היו מכינות יחד את שיעורי-הבית בשעה שאִמהּ ניקתה. הן שתו חלב במטבח וחלקו סודות. רוֹסָאוּרָה מאוד אהבה כל מה שהיה בבית הזה. וגם את האנשים שבו אהבה.

    "אני אלך כי זאת תהיה המסיבה הכי יפה בעולם, לוּסיאָנָה אמרה לי. יבוא קוסם והוא יביא קוף והכל".

    אִמהּ הסתובבה אליה כדי להתבונן בה היטב והניחה את ידיה במופגן על מותניה.

    "קופים ביום-הולדת?" אמרה. "תעשי לי טובה! את לא חייבת להאמין לכל שטות שמספרים לך".

     

    רוֹסָאוּרה נעלבה עד עומקי נשמתה. וחוץ מזה התרעמה על שאִמהּ מאשימה אנשים בשקרנות רק משום שהם עשירים. גם היא רצתה להיות עשירה, ומה? אם יום אחד תגור בארמון מפואר, אִמהּ לא תאהב גם אותה? היא התמלאה צער. יותר מכל דבר אחר בעולם השתוקקה ללכת למסיבה הזאת.

    "אם אני לא אלך אני אמות", לחשה כמעט בלי להניע את שפתיה.

     

    ולא היתה בטוחה שדבריה נשמעו, אבל מכל מקום, בבוקר המסיבה גילתה שאִמהּ עימלנה את שמלת חג-המולד שלה. ואחר-הצהריים, אחרי שחפפה לה את הראש, היא שטפה לה את השיער בחומץ-תפוחים כדי שיבריק יפה. לפני צאתה התבוננה רוֹסָאוּרָה בעצמה בראי, עם השמלה הלבנה והשיער המבריק, והיתה יפהפייה בעיני עצמה.

    גם גברת אינֶס כמדומה שמה לב לזה. כשרק ראתה אותה נכנסת, אמרה לה:

    "כמה שאת יפה היום, רוֹסָאוּרה".

     

    ורוֹסָאוּרה טילטלה קלות בידיה את החצאית המעומלנת ונכנסה למסיבה בצעד החלטי. היא בירכה את לוּסיאָנָה ושאלה אותה על הקוף. לוּסיאָנָה עטתה ארשת חשאית וקירבה את פיה לאוזנה של רוֹסָאוּרה.

    "הוא במטבח", לחשה באוזנה. "אבל אל תגלי לאף-אחד כי זה סוד".

     

    רוֹסָאוּרָה רצתה לוודא. נכנסה בחשאי למטבח וראתה אותו. הוא ישב מהורהר בתוך הכלוב שלו. כל-כך משעשע היה, עד שהילדה התבוננה בו שעה ארוכה, ואחר-כך היתה חומקת מפעם לפעם מן המסיבה והולכת לראות אותו. רק לה היה מותר להיכנס למטבח, גברת אינֶס אמרה לה: "את כן, אבל לא אף-אחד אחר, הם מאוד שובבים, הם עלולים לשבור משהו".

     

    רוֹסָאוּרָה, לעומת זאת, לא שברה כלום. לא היו לה בעיות אפילו עם הכד של מיץ התפוזים כשהביאה אותו מהמטבח לחדר-האוכל. היא החזיקה אותו בזהירות רבה ולא שפכה אף טיפה. וזה אחרי שגברת אינֶס אמרה לה: "נראה לך שתוכלי לקחת את הכד הגדול הזה?" איזו שאלה: היא לא מֵחֶמאה כמו האחרות. הבלונדית עם הסרט על הראש היא מֵחֶמאה. כשרק ראתה אותה אמרה לה זאת עם הסרט:

     

    "ומי את?"

    "אני חברה של לוּסיאָנָה", אמרה רוֹסָאוּרָה.

    "לא", אמרה זאת עם הסרט, "את לא חברה של לוּסיאָנָה, כי אני הבת-דודה שלה ואני מכירה את כל החברות שלה. ואותך אני לא מכירה".

    "מה אכפת לי", אמרה רוֹסָאוּרָה. "אני באה כל יום אחרי-הצהריים עם אמא שלי ואנחנו עושות שיעורים ביחד".

    "את ואמא שלך עושות שיעורים ביחד?" אמרה זאת עם הסרט וציחקקה.

    "אני ולוּסיאָָנָה עושות שיעורים ביחד", אמרה רוֹסָאוּרה רצינית מאוד.

     

    זאת עם הסרט משכה בכתפיה.

    "זה לא נקרא להיות חברות", אמרה. "את הולכת איתה לבית-ספר?"

    "לא".

    "אז מאיפה את מכירה אותה?" אמרה זאת עם הסרט והחלה לאבד את סבלנותה.

    רוֹסָאוּרָה זכרה טוב מאוד את דברי אִמהּ. היא נשמה עמוק:

    "אני הבת של העובדת", אמרה.

     

    אִמהּ אמרה לה בבירור: אם מישהו ישאל, תגידי שאת הבת של העובדת וגמרנו. וגם אמרה לה שעליה להוסיף: ואני גאה בזה. אבל רוֹסָאוּרָה אמרה בלבה שלעולם לא תעז להגיד משהו כזה.

    "איזה עובדת", אמרה זאת עם הסרט. "היא מוכרת דברים בּחנות?"

    "לא", אמרה רוֹסָאוּרה ברוגז, "אמא שלי לא מוכרת כלום, שתדעי לך".

    "אז איזה מין עובדת היא?" שאלה זאת עם הסרט.

     

    אבל באותו רגע ניגשה אליהן גברת אינֶס ועשתה ששש ששש, ושאלה את רוֹסָאוּרָה אם היא יכולה לעזור לה להגיש את הנקניקיות, היא שמכירה את הבית יותר טוב מכל אחד אחר.

    "את רואה", אמרה רוֹסָאוּרָה לזאת עם הסרט ובעטה בהיחבא בקרסולה.

    חוץ מזאת עם הסרט היו כל הילדים מקסימים. יותר מכולם מצאה חן בעיניה לוּסיאָנָה, בכתר הזהב שלה; ואחריה הבנים. היא הגיעה ראשונה במירוץ השקים, ובתופסת אף-אחד לא הצליח לתפוס אותה. כשחילקו אותם לקבוצות למירוץ שליחים, דרשו כל הבנים בצעקות שהיא תהיה בקבוצה שלהם. רוֹסָאוּרָה חשבה שמעולם לא היתה כל-כך מאושרת.

     

    אבל הדבר הכי טוב עוד לא הגיע. הדבר הכי טוב בא אחרי שלוּסיאָנָה כיבתה את הנרות. תחילה, העוגה: הגברת אינֶס ביקשה ממנה שתעזור לה להגיש את העוגה ורוֹסָאוּרָה נורא נהנתה, כי כל הילדים הסתערו עליה בצעקות "אני, אני". רוֹסָאוּרָה נזכרה בסיפור על מלכה שהיתה גוזרת את דין נתיניה לחיים או למוות. ללוּסיאָנָה ולבנים נתנה את הפרוסות הכי גדולות, ולזאת עם הסרט פרוסונת עלובה.

     

    אחרי העוגה בא תורו של הקוסם. הוא היה מאוד רזה ולבש גלימה אדומה. והוא היה קוסם אמיתי. הוא פתח קשרים במטפחות רק בעזרת נשיפה, והשחיל זו בזו טבעות שלא היו חתוכות בשום מקום. הוא ניחש איזה קלפים נשלפו מחפיסה, והקוף היה העוזר שלו. מאוד מוזר היה הקוסם: לקוף הוא קרא 'שותף'. "קדימה, שותף, תהפוך קלף אחד", היה אומר לו. "אל תברח לי, שותף, אנחנו באמצע העבודה".

     

    הקסם האחרון היה הכי מסעיר. ילד אחד היה צריך להחזיק בזרועותיו את הקוף, והקוסם התכוון להעלים אותו.

    "את הילד?" צעקו כולם.

    "את הקוף!" צעק הקוסם.

    רוֹסָאוּרה חשבה שזאת המסיבה הכי נהדרת בעולם.

    הקוסם קרא לְילד שמנמן, אבל השמנמן מיד נבהל והפיל את הקוף. הקוסם הרים אותו בזהירות רבה, אמר לו משהו בסוד, והקוף הינהן.

     

    "לא צריך להיות כזה חששן, חבר", אמר הקוסם לשמנמן.

    "מה זה חששן?" שאל השמנמן.

    הקוסם הציץ ימינה ושמאלה, כמוודא שאין מרגלים.

    "עושה במכנסיים", אמר. "לך לשבת, חבר".

    אחר-כך התבונן בפני כולם, אחד-אחד. לבה של רוֹסָאוּרָה הלם בחוזקה.

    "קדימה, זאת עם העיניים הספרדיות", אמר הקוסם. וכולם ראו איך הוא מצביע עליה.

     

    והיא לא פחדה. לא כשהחזיקה את הקוף בזרועותיה, ולא כשהקוסם העלים אותו, וגם לא בסוף, כשהקוסם הניף את גלימתו האדומה מעל ראשה של רוֹסָאוּרָה, אמר את מלות הקסם... והקוף שב והופיע שם, שמח וטוב-לב, בין זרועותיה. כל הילדים מחאו כפיים בהתלהבות. ולפני שרוֹסָאוּרָה חזרה למקומה, אמר לה הקוסם: "רוב תודות, גבירתי הרוזנת".


    "רוב תודות, גברתי הרוזנת". מסיבה של עשירים

     

    זה כל-כך מצא חן בעיניה, עד שכעבור כמה רגעים, כשאִמהּ באה לאסוף אותה, זה היה הדבר הראשון שסיפרה לה.

    "אני עזרתי לקוסם, והקוסם אמר לי: 'רוב תודות, גבירתי הרוזנת'". זה היה מוזר למדי, כי עד לרגע זה חשבה רוֹסָאוּרָה שהיא כועסת על אִמהּ. כל הזמן חשבה שתגיד לה: "ראית שהקוף לא היה שקר". אבל לא. היא היתה שמחה, לכן סיפרה לה על הקוסם.

     

    אִמהּ טפחה לה על ראשה ואמרה לה:

    "תסתכלו על הרוזנת".

    אבל ראו עליה שגם היא שמחה.

    ועכשיו עמדו שתיהן בכניסה, כי רגע קודם-לכן אמרה הגברת אינֶס בחיוך גדול: "חכו לי שנייה".

    כעת נראתה אִמהּ מוטרדת.

    "מה קרה?" שאלה את רוֹסָאוּרָה.

    "מה כבר יכול לקרות", אמרה לה רוֹסָאוּרָה. "היא הלכה לחפש את ההפתעות בשביל אלה שהולכים".

     

    היא הראתה לה את השמנמן וילדה אחת עם צמות, שגם הם חיכו בכניסה לצד אימותיהם, והסבירה לה את עניין ההפתעות. היא ידעה היטב, כי צפתה באלה שהלכו קודם. כשהלכה ילדה, נתנה לה גברת אינֶס צמיד. כשהלך ילד, היא נתנה לו יוֹ-יוֹ. רוֹסָאוּרָה יותר אהבה את היוֹ-יוֹ, כי הוא התיז גצים, אבל את זה היא לא סיפרה לאִמהּ. היא היתה עלולה לומר לה: "אם ככה, אז למה שלא תבקשי ממנה יוֹ-יוֹ, טמבלית?" כזאת היתה אִמהּ. לרוֹסָאוּרָה לא התחשק להסביר לה שהיא מתביישת להיות שונה מכולם. במקום זה אמרה לה:

     

    "אני הייתי הכי מוצלחת במסיבה".

    ולא הוסיפה כלום, כי בדיוק אז הגיעה גברת אינֶס ליציאה עם שקית אחת תכולה ואחת ורודה.

    תחילה היא ניגשה לשמנמן, נתנה לו יוֹ-יוֹ שהוציאה מהשקית התכולה, והשמנמן הלך לו עם אמו. אחר-כך היא ניגשה לילדה עם הצמות, נתנה לה צמיד שהוציאה מהשקית הוורודה, וזאת עם הצמות הלכה לה עם אִמהּ.

     

    אחר-כך היא ניגשה אליה ואל אִמהּ. חיוך רחב מאוד היה שפוך על פניה, וזה מצא

     חן בעיני רוֹסָאוּרָה. גברת אינֶס הסתכלה בה, אחר-כך באִמהּ, ואמרה משהו שמילא את רוֹסָאוּרָה גאווה. היא אמרה: "איזה בת יש לך, הֶרמינְיה".

    לרגע עלה בדעתה של רוֹסָאוּרָה שלה היא תיתן את שתי ההפתעות: את הצמיד ויוֹ-יוֹ.

     

    כשגברת אינֶס שלחה את היד לחפש משהו, גם היא התחילה להושיט את ידה. אבל היא לא השלימה את התנועה.

    כי גברת אינֶס לא חיפשה כלום בשקית התכולה, ולא חיפשה כלום בשקית הוורודה. היא חיפשה משהו בארנק שלה.

    בידהּ הופיעו שני שטרות.

     

    "הרווחת את זה ביושר", אמרה והושיטה את ידה. "תודה על הכל, חמודה".

    עכשיו היו זרועותיה של רוֹסָאוּרָה נוּקשות מאוד, צמודות לגופה, והיא חשה שידה של אִמהּ נחה על כתפה. בלי לחשוב נצמדה אל גופה של אִמהּ. וזה הכל. מלבד מבטה. מבטה הצונן, הנעוץ בפניה של גברת אינֶס.

    וגברת אינֶס נשארה בלי-נוע, וידה עוד מושטת. כאילו לא העזה להחזיר אותה. כאילו התנועה הכי קלה עלולה להפר את שיווי-המשקל העדין הזה.

     

    "מסיבה של אחרים", ליליאנה הקר, הספריה החדשה וסדרת לטינו, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 174 עמודים. מספרדית: טל ניצן.  הספר ייצא לחנויות בתחילת דצמבר

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים