מקווה זה לא סיבה למפלגה

זה נפל עלי ככה ללא כל הכנה, מבלי שצפיתי את זה. ביום סתמי למדי, עוד יום עבודה אבוד עקב מה שקרוי אצלנו רשמית "מחלת ילד", בנסיעה הביתה מהרופא, תם עידן. אחרי סגירת עיתון "הצופה" המיתולוגי (כן כן, בסדר, לא סגרו אותו לגמרי, יש איזה מוסף במסגרת עיתון השבת של מקור ראשון...) הגיעה גם המפלגה הדתית לאומית אל סופה העצוב. כאמור, בלי כל הכנה נפשית מצידי, פתאום אני שומעת ברדיו מסיבת עיתונאים "חגיגית" המבשרת בשמחה על מותן של המפלגות הקטנות - איחוד לאומי, תקומה ומפד"ל, ועל הקמה של תנועה גדולה כללית בלה בלה בלה. מה אני אגיד, שמחה לא היתה בליבי.

אני לא מתכחשת לכך שכבר אי אילו שנים יש לי חילוקי דעות (חד צדדיים כמובן, להם לא ממש אכפת מהדעות שלי ואם הן עולות בקנה אחד עם שלהם..) בסוגיות רבות עם המפד"ל ועם מובילי האג'נדה שלה בשנים האחרונות. ועדיין, לאחר שנים של דעיכה, שלא לומר גסיסה איטית, היה בליבי עצב אמיתי על כך שהתנועה הזו, כתנועה עצמאית, חוסלה סופית, ועוד בידי חבריה, מבפנים. והצעד הסמלי הזה גרם לי לחשוב - האם בכלל יש מקום לתנועה כזו, “מפלגה דתית-לאומית" במפה הפוליטית כיום? האם יש תוכן אמיתי המאחד את הדתיים הלאומיים תחת כותרת אחת? האם, ולו באופן תאורטי, אפשרי בכלל לחזור לימים של 12 מנדטים המייצגים את רוב רובה של

החברה הזו?

בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות היו ניסיונות בכמה ערים ללכת על "רשימה דתית מאוחדת”, "חזית דתית" ועוד כהנה וכהנה כותרות שביקשו (אך לשווא) לשכנע שהנה, כולנו יחד תחת מטרייה אחת, הולכים להלחם על העקרונות המשותפים לכולנו. אבל מה הם העקרונות האלה? בחלק לא קטן מהרשימות, אם במקרה הצלחתם להושיב את כל המתמודדים יחד באותו סלון, ניתן היה לראות בעליל שהדבר האחרון שניתן להגיד עליהם זה שהם מאוחדים (בחלק גדול מהמקרים, הם אפילו לא מסתדרים ביניהם...). בלא מעט מקרים, אי אפשר היה למצוא נושא אחד שבו יש הסכמה בין המרכיבים השונים של החזית המאוחדת - לא בענייני חינוך, לא בצביון דתי, לא ביחס לחברה החילונית וכו'. לא מספיק עקבתי אחרי ההצלחה של הרשימות ה"מאוחדות" הללו בבחירות, אבל יש לי תחושה שהיא לא היתה מסחררת.

מצד שני, וגם זו הערכה לגמרי לא מקצועית ולא מבוססת על סקרים או על תוצאות אמת, יש לא מעט דתיים (ודתיות!) שכן נבחרו, מבלי שהם הלכו דווקא על ה"טיקט" הדתי, ואולי אפילו להיפך. אני מכירה באופן אישי ודי מקרוב שלושה צעירים דתיים שהתמודדו בערים שונות על תפקידים שונים, ברשימות מעורבות. שלושתם לא ניסו להיבחר בזכות דתיותם, על אף שכולם גרים בערים בהן יש אוכלוסיה דתית לא מבוטלת. ויודעים מה? אולי אפילו להיפך. במידה רבה, שלושתם ניסו לשדר שעל אף שהם דתיים, האינטרסים אותם הם מבקשים לקדם הם אינטרסים מוניציפליים כלליים, לטובת כל תושבי העיר, בתוכם גם הדתיים. שלושתם, אגב, נבחרו.

אז על אף הצער האישי על סיומו של עידן המפד"ל, ועל שקיעתו של סמל כל כך מפואר וחשוב בהיסטוריה של בניית המדינה היהודית,

אני חושבת שהציבור הדתי התבגר. אם אפשר בכלל עדיין להשתמש במושג הכללי הזה, “הציבור הדתי", הרי שהגענו למצב בו יש לנו שאיפות, מטרות ואג'נדות החותרות אל מעבר לבניית מקוואות וקבלת תקציבים לחינוך הדתי. אני חלילה לא מזלזלת במטרות חשובות אלה שמאפשרות במידה רבה את חיי היומיום שלנו כאן, אבל זה כבר לא רק זה. יש לנו מה להגיד גם במה שקשור לחזות העיר, למקומות הבילוי ולאופיים, למדיניות הרווחה בעיר ועוד ועוד ועוד. ויודעים מה? גם הציבור החילוני ומנהיגיו התבגרו. עברנו כבר את הימים בהם הנציג של מרצ ייבש את החינוך הדתי, ויאיים לסגור את המקוואות. חילוניות כזו גם היא כבר לגמרי פאסה.

אז כך, בינתיים, היה ברמה הלוקאלית. האם התהליך הזה יבשיל סופית גם לקראת ה-10 בפברואר? אני לא בטוחה שעד כדי כך התבגרנו-ימים יגידו. מה שבטוח זה שאני, הפעם, כבר לא אוכל להצביע מפד"ל. כנראה שגם אתם לא.