שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    דרך עצמו לספר ידע

    את יום השנה החמישי למותו של דוד פרלוב יציין ערוץ 8 בהקרנה רציפה של כל פרקי "יומן", יצירת המופת של אבי הקולנוע התיעודי בישראל. "אי אפשר לחמוק מתחושת הפספוס שכל זה לא קרה בחייו", אומרת בתו ועורכת הסרט, יעל פרלוב

     

    חמש שנים חלפו מאז הלך לעולמו חתן פרס ישראל ואבי הקולנוע התיעודי הישראלי, דוד פרלוב. לרגל ציון יום השנה למותו, ישדר ערוץ 8 בבכורה טלוויזיונית את ששת פרקי "יומן" ושלושת פרקי "יומן מעודכן", יצירות המופת של פרלוב שצולמו מחלון ביתו ונערכו משך שנים בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון. מרתון השידורים המיוחד יחל ביום שישי, 5 בדצמבר, וייפרש על פני יממה. "זו הפעם הראשונה שבה כל פרקי היומן יוקרנו ברצף בטלוויזיה הישראלית וזה מאוד מרגש", אומרת יעל פרלוב, בתו של דוד פרלוב שהיתה שותפה לעריכת הסרט.


    יעל פרלוב. מתוך הפרק הרביעי ביומן (צילום: דוד פרלוב) 

     

    הפעם הראשונה בה הוקרנו בישראל כל פרקי "יומן" ברצף היתה לפני 20 שנה במוזיאון תל אביב, עם תום עבודת העריכה. מאז מוקרנים הפרקים בארץ כרצף בעיקר במסגרות אקדמיות. "היינו מאוד שמחים אם הפרקים יוקרנו גם בקולנוע. בשנה שעברה יצא מארז DVD של הפרקים שלמעשה יצר נגישות לחומרים האלה לקהלים שונים. אנחנו שמחים על כל הזדמנות שיש לחשוף את היצירה הזו בכל פורמט שהוא ומה שמפתיע לגלות בכל פעם מחדש זה עד כמה היא עומדת במבחן הזמן", אומרת פרלוב.

     

    מאז מותו של אביה מלווה יעל את הסרט בהקרנות בכל העולם. "אי אפשר לחמוק מתחושת הפספוס שכל זה לא קרה בחייו של דוד", היא אומרת הבת. "נחמץ הלב, אבל דוד היה בן דור אחר. הוא לא עסק ביחסי ציבור, לא התעניין בזה, הוא היה עסוק בעבודה".


    מתוך הפרק השישי ביומן (צילום: דוד פרלוב)

     

    פרקי "יומן", נחשבים כיצירתו הגדולה ביותר של פרלוב ולדברי בתו, היצירה נולדה מתוך ייאוש. "כיוון שלא ניתן לו לעשות סרטים, הוא החל לצלם דרך חלון הבית בתל אביב. הדימוי הזה, לצלם דרך חלון הבית החוצה, הפך לאחד הרגעים היציגים והסמליים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי", היא אומרת. אל הייאוש הפרטי הצטרפה טראומה לאומית שנפערה במלחמה ההיא בשנת 1973. מלחמת לבנון הראשונה, שבה הסתיימה עבודת העריכה, הפכה גם היא לקו מסגרת של היצירה. 

     

    בלי אלתורים

    בניגוד למה שנהוג לחשוב, אומרת יעל פרלוב, העבודה על "יומן" היתה מובנית וכלל לא ספונטנית. "אנשים נוטים לחשוב שיומן זה משהו שכל אחד כותב לעצמו בערב בבית. אבל העבודה על הסרט בכל שלביה לא נעשתה כלאחר יד. זו היתה עבודה סוּפֶּר דיסציפלינארית. הוא צילם והאמין שהעלילה נמצאת מעבר לפינה, אבל העבודה היתה מלאת משמעת, בעיקר בשלב העריכה. בניגוד לכתיבת יומן שאנשים בדרך כלל כותבים לעצמם, הוא ידע שהוא לא עושה את זה לעצמו. הוא עשה את זה בפירוש כדי שיראו את זה. במשך השנים, בכל פעם שסיימנו עריכה של פרק, היינו מקרינים אות בבית. התגובות היו חשובות לו. לא היתה לו כל כוונה לשמור את היומן במגירה".


    השחקן קלאוס קינסקי, מתוך הפרק הראשון ביומן (צילום: דוד פרלוב) 

     

    בניגוד ליומנים אחרים ולתיעוד עצמי רווח, דוד פרלוב בחר כמעט שלא לצלם את עצמו. "יש שוֹט אחד או שניים שהוא בפנים, אבל זה לא היה העיקר. ההיפך, הוא נזהר מאוד מלצלם את עצמו. מה שהיה חשוב לו זה השילוב של הטקסט והדימוי התמונתי. הוא מאוד האמין בטקסט ועבד עליו המון זמן. הוא תמיד היה מאחורי המצלמה, אני חושבת שזה קשור בצניעות. הוא פשוט לא אהב לצלם את עצמו אלא אם כן כאינטרפרטציה לעצמו. אולי הוא חשב שאם אתה מצלם את עצמך, אתה נשרף. כעורכת אני יכולה לומר שאני מעריכה את ההחלטה הזו. להכניס את עצמך לפריים זה בדרך כלל מביך ומרתיע. הקול, לעומת זאת, הוא לפעמים פוטוגני הרבה יותר. יש בקול של האדם הלא נראה משהו הרבה יותר מסתורי ומעניין מפנים".

     

    בתקופה שבה עבדה יעל פרלוב עם אביה על עריכת הסרט עלה לא אחת שמו של מבקר הקולנוע והמשורר ג'ונאס מקאס. האיש שנמלט מגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, היגר לניו יורק והפך למבקר הקולנוע הראשון של המגזין "Village Voice", החל ליצור יומנים קולנועיים כבר באמצע שנות ה-60. "דוד שמע על היומנים של מקאס אבל לא ראה אותם, ככל שידוע לי", אומרת פרלוב, "הוא העריך מאוד את הכתיבה שלו ובדיעבד אני יכולה לומר שהוא יצא לחיפוש במקומות שונים מאוד. פגשתי את מקאס לא מזמן בפריז וראיתי את היומנים שלו שנוטים לכיוון מאוד אקספרימנטלי והעריכה שלו לוקחת לכיוונים אוונגרדים. הוא איש יוצא דופן שממשיך לצלם גם היום, בגיל 80".


    נוער הנרות. מתוך הפרק השני ב"יומן מעודכן" של פרלוב (צילום: דוד פרלוב) 

     

    יש לדעתך D.N.A מיוחד ליצירות מסוג "יומן", כאלה שמצליחות לשרוד את הזמן?

     

    "קוראים לזה אולי כנות. יצירה שנוצרת מתוך צורך אמיתי לעשות ולא בכדי למצוא חן בעיני אף אחד. זה נשמע אולי גבוה, אבל זו עובדה. זו הסיבה ש-40 שנה אחרי שזה נעשה, אנשים שאין להם דבר וחצי דבר עם תל אביב או עם דוד פרלוב מתרגשים מהסרט. כשאדם כן עם היצירה שלו, זה עובר הלאה. יש בסרטים שלו תשוקה וסקרנות.

    יש משהו בקול שמדבר אליך בצורה ישירה, בכנות הזו שלא מתיפייפת, שמרגישה אמיתית".

     

    יש קטעים בפרקי היומן שהם קונצנזוס מבחינת תגובת הקהלים השונים שנחשפים לסרט?

     

    "הילד שהוא צילם בתל אביב כשברקע מושמעת יצירה של באך. אנשים בוכים מזה. אני מזהה את הרגע הזה שתמיד מביא איתו חשמל לאוויר. אין בזה לכאורה דבר. ילד שמתרגש ממוזיקה יפה ששמע במקרה. אין בזה אקטואליה, זה רגע לכאורה סתמי שגורם לאנשים לבכות".

     

    אב ומורה

    במשך כמעט ארבע שנים עבדה יעל פרלוב על עריכת "יומן" בצמוד לאביה. אחר כך, כשנסעה לצרפת לעבוד עם קלוד לנצמן על עריכת הסרט "שואה", המשיכו את המלאכה אחרים. גם היא, כמו אחותה נעמי ואמם מירה, מצולמת בסרט. "היום קצת קשה לי להאמין שעשיתי את זה, להצטלם ולערוך, אבל האמת שנהניתי נורא", היא אומרת. "היה ביננו כבוד והבנה הדדית. לדוד תמיד היה כבוד למצולמים שלו. הוא מעולם לא צילם בכוח, תמיד באהבה. ידעתי שאני בידיים טובות. זו היתה באמת חוויה מיוחדת".

     

    לעבוד לצדו של מאסטר שהוא גם האבא הפרטי שלך יכול לייצר תסבוכת לא פשוטה.

     

    "אני מאמינה שאמנות בנויה על שוּלִיוֹת, אב שמלמד את בנו. זה הרי בסופו של יום עניין של חינוך. רציתי ללמוד ממנו וגם אמרתי לו את זה. זו היתה תקופה חשובה מאוד שבה במקום ללמוד באוניברסיטה, שאתה עזבתי אחרי שנה, התחלתי לעבוד איתו.

    למדתי את המקצוע דרכו. זה דרש מסירות מטורפת וטוטלית. כשהתחלנו לעבוד הדבר היחיד שהוא אמר היה: 'אל תקראי לי אבא. בחדר העריכה, אני דוד'. לא היה פה מקום לפוצי מוצי. כך אני מאמינה שאמן אמיתי צריך להיות. זה לא עסק של נחמדים אלא של פנאטים לדבר".

     

    עד היום היא קוראת לו דוד. עד היום הדרך בה הוביל אותה אביה, הפכה את פרלוב הבת לאחת העורכות הטובות והמבוקשות בתחומה. "לא היו הנחות. המשמעת היתה נוקשה. עבדנו קשה, אבל כך למדתי את המקצוע. כך למדתי לעסוק במלאכה שיש בה כנות. קונפליקטים לא היו כמעט. עד שנסעתי לפריז לעבוד עם לנצמן ודוד אמר לי: 'החוצה'. כשהרגשתי שזה מיצה את עצמו, נפרדו דרכנו".

     

    במבט לאחור, כשאת מסתכלת כיום על "יומן" יש דברים שקשה לך איתם? דברים שהיית משנה או עושה אחרת?

     

    "לא הייתי משנה דבר. מה שקשה לי איתו זה עקבות הזמן אבל זה לא קשור לעבודה. קשה לי לראות את עצמי צעירה, קשה לי עם המבט הנאיבי שלי על החיים. היום אני כבר לא כזו. כשאני רואה את זה, אני רואה את הזמן שחלף. איפה יש לך הזדמנות להתבונן בכזו דוקומנטציה ברורה על החיים שלך. זה קשה במובן הזה. מבחינת העריכה, זה תענוג גדול. היא עומדת במבחן הזמן. גם היום היא מרגישה לי חדשנית".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרלוב. יומן ברצף
    בחדר העריכה תקראי לי: דוד
    משקיף מהחלון. הפרטי והכללי מתערבב
    לאתר ההטבות
    מומלצים