כחץ שלוח

בסוף השבוע הבא יחגוג הרקדן והכוריאוגרף עמוס חץ את יום הולדתו ה-75. זו למעשה חגיגה כפולה, כיוון שבמקביל לחגיגה הפרטית, יציין גם מפעל חייו של חץ, פסטיבל "ריקודי חדר", 20 שנות פעילות. הפסטיבל, היחיד מסוגו בישראל, שם במרכזו את התנועה והמחול הקאמרי של הרקדן הבודד. ללא תפאורה, ללא אביזרים, רק גוף, מוזיקה ותנועה בחלל חדר שוברים את שגרת הבמה המוכרת ומפרקים את המחול לגורמיו, קרוב לקהל.

שפת התנועה בריקודי החדר של חץ אישית מאוד ומושפעת משני התיאורטיקנים ששינו את מסלול חייו. נעה אשכול, הוגת כתב התנועה שבעזרתו ניתן לתעד את המחול ולהפכו לפרטיטורה מחולית, היא אחת מהם. השני הוא הפיזיקאי והג'ודוקא ד"ר משה פלדנקרייז, ששיטתו נולדה במטרה לשכלל את יכולת התנועה ולהרחיב את הלקסיקון התנועתי המקובע והסיסטמטי, הטביע גם היא את חותמה בעבודתו.

פסטיבל "ריקודי חדר" ייפתח היום (ד') במרכז ז'רר בכר בירושלים ויימשך שלושה ימים. בשבוע הבא יתארח הפסטיבל במרכז סוזן דלל בתל אביב. בתכנית שני ריקודים חדשים שיצר חץ למוזיקה של ג'ון קייג', מפגש עם רקדנים ויוצרים מתארחים, הקרנת קטעי וידאו-דאנס רטרוספקטיביים מתוך הפסטיבלים לאורך השנים ומרתון של שש שעות ריקוד, וידאו ארט ומוזיקה מתוך "Vexations", יצירתו של אריק סאטי שבנויה על מעגלי פרטיטורה שחוזרים על עצמם שוב ושוב ברצף.

עמוס חץ. חוגג יום הולדת כפול (צילום: דודו אזולאי)

"מה שעמד נגד עיני בתחילת הדרך היה לתת במה לריקוד הקאמרי שהעוסקים בו מאמינים ביכולתה של התנועה להיות שוות ערך לאמנויות האחרות ללא כל תוספות בימתיות", אומר חץ וברור מאליו שהאמונה בוערת בו. "כל דבר שאני עושה מעורר בי את הצורך לעשות את הדבר הבא", הוא אומר. זה נכון לגבי החיים וזה נכון גם לגבי התנועה שלו, שבנויה שכבות על שכבות, פרקים על פרקים, מקטעים שיוצרים שלם. רגע לפני פתיחת מסך מעלה חץ הרהורים על סודות התנועה, תפקיד האינדיבידואל באמנות והקשר בין תנועה, חינוך ותרפיה. הצצה לתוך מפרקי עולמו של יוצר אחר.

אמנות בתנועה

"אני אמן. משמעות הדבר שאהיה אישי ועם זאת אני מדבר אל האחר שבי - אליך. להיות אישי משמעו לכבד את החלקים שבי אותם אינני מכיר. אלה שמעוצבים בילדות המוקדמת וקבורים עמוק בתוכי. אני אמן, ומשמעות הדבר היא לעצב זווית ראייה ברורה. משמעות הדבר, להיות אינדיבידואל הקשוב לדרכו. כוחה של האמנות נובע מכך שהיא מדברת ממעמקי האינדיבידואל, שמעצב את צורתה וחושף אותה בפני אחרים. כוחה המרפא של האמנות נובע מנאמנותה לעצמה".

"אחרי התיכון נרשמתי לסמינר הקיבוצים, זה היה הצעד הראשון שלי לחירות. בית הספר הציע מגוון רחב של נושאים ובחרתי את אלה שעניינו אותי. זה כלל שיעורים עם גרטרוד קראוס והתעמלות עם לוטה קריסטלר, שהיתה אחת המורות הבודדות שלימדו את שיטתה של אלזה גינדלר. השיעורים שלה היו תגלית: דרשו מיומנויות תנועה בלי להפעיל לחץ, תוך כדי כיבוד העצמי על כל הפחדים, הבושה והמוזרויות. השתמשנו בפעולות פשוטות מאוד, באובייקטים, משחקים ודמיון. הייתי בשמיים. יכולתי לכבד את עצמי כמות שאני וליהנות מכך".

"שנה לאחר מכן הצטרפתי לכיתתה של מורה אחרת, ג'ודית בינטר. התרכזנו באימפרוביזציות עם עצמים, מוזיקה או ללא שום דבר נוסף. היו מעט מאוד מחויבויות וכמעט שלא היו כללים. ביטוי ללא גבולות וכמעט בלי ביקורת. במשך שנה זה היה חדש ומרגש, אך לאט לאט משהו החל להזדחל לתוכי ולהתעצם. חשתי שאני חוזר על עצמי והשתעממתי על אף החופש".

חץ. להיות אינדיבידואל הקשוב לדרכו

"אנו בני האדם, יצורים אקספרסיביים. בתרפיה, בחינוך ובאמנות אנו משתמשים באותה השפה. אנו משתמשים באותה השפה במלחמת ההישרדות היומיומית ועל מנת לבטא את השמחות והכאבים שלנו. אנו כותבים וקוראים טקסטים שונים: עיתונים, רשימות מכולת, שירים מאת פול סלן ורומנים מאת פרנץ קפקא. אנו מוצאים את דרכנו בעיר באמצעות שלטים ובאותן העיניים מביטים בציורים של ראושנברג. אנו שומעים את צופר המכונית או את הסירנה של האמבולנס, ובאותן האוזנים אנו מקשיבים לבאך או ג'ון קייג'. אנחנו יצורים אקספרסיביים, אנו זקוקים לאמנות על כל צורותיה וייצוגיה".

"לעשות אמנות - ליצור ריקוד ולבצע אותו - מגיע מהתנסויותיי השונות. אינני יכול לומר אם היצירה עוקבת אחרי הדמיון שלי או תוצר שלו. כשאני יוצר יצירת מחול, חוויה תנועתית חדשה ושלמה מתעצבת.

רגעים נפרדים, מחוות, זכרונות נמצאים כעת בקונטקסט חדש וחיובי, הריקוד עוזר לי ולצופה לכלול חוויה בלתי מוכרת בתוך העולם".

"פצעים הם הדלתות לסוד התנועה. עם זאת הסוד לעולם אינו נגלה במלואו. אנו חיים איתו, הוא קורא לנו, ואנו מחכים לגלות יותר על יפיה של התנועה, של הריקוד. אני מתעקש על הפצעים. תנועה היא סוד. דימוי התנועה קשור בדימוי הגוף. שניהם נוצרים בגיל צעיר. עם זאת שניהם יכולים להשתנות במהלך חיינו. הרשמים המוקדמים טבועים באינדיבידואל, משאירים סימנים בתנועה ויותר מכך בעכבותיו של הטורסו. התנסויותינו מצטברות בסדר פנימי שחבוי מאתנו".

"אנו עדים היום לבלבול גדול בין ביטוי עצמי לאמנות. חשוב מאוד לדעת את ההבדל ביניהם. בין ביטוי בתרפיה ופעילות של שעשוע. בין פורמות חברתיות של פעילויות אקספרסיביות כמו ריקודי עם, תזמורות ומקהלות חובבים או ספורט. בעוד שבידור וביטוי אישי הם התוצאה של צרכים מיידיים, אמנות ופילוסופיה אמורים להרחיב ולהעמיק את הניסיון וההבנה שלנו את עצמנו ואת האחר. הם מאפשרים לנו למחוק את הדיכוטומיה ביננו לבין הסביבה שלנו".