ימי מחלה

כשהייתי סטודנט בבאר שבע, אחרי שנה של ג'ובים במלצרות מדברית, מצאתי עבודה כמדריך בהוסטל של פגועי נפש. הייתי בטוח שאפגוש שם אנשים מזילי ריר, שכל מה שנותר מהמוח שלהם הוא איזה זיכרון עמום שהם ממלמלים בשעה שהם גוררים רגליים מחדר לחדר; יש הוסטלים כאלה, ויש פגועי נפש כאלה. לשמחתי, לאנשים בהוסטל שלי היה מספיק מוח כדי לדבר חופשי. לצערי, היתה להם נפש שסבלה מאחת המחלות היותר מזוינות שיש.

עובדות יבשות: אחוז אחד מהאוכלוסייה סובל מסכיזופרניה. במספרים, בארץ: 60 אלף איש. אחוז אחד מתוך אלה סובל ממה שנקרא בעממית "פיצול אישיות". במילים אחרות, אם אתם פוגשים חולה סכיזופרניה, אל תצפו ממנו להיות ד"ר ג'קיל ומיסטר נפוליאון. אתם כן יכולים לצפות למה שרוב הסכיזופרנים סובלים ממנו - מצד אחד אפתיה עמוקה לעצמם ולסביבה, ומצד שני שמיעת קולות וראיית מראות שלא קיימים. והנה עוד עובדה: הקולות ששומעים הסכיזופרנים לא מאוד מעניינים. רובם אומרים לחולים דברים כמו להוריד רגליים מהספה ולהפסיק לאכול כי הם שמנים ומכוערים. רק כשהקולות ממש עצבניים, הם דוחפים את השומע להרוג את עצמו. ואז לא יעזרו שום כדורים.

מי ששומע קולות ימשיך לשמוע אותם כל החיים, וכל מה שאפשר לעשות זה ללמוד לחיות איתם. דייר אחר בהוסטל הדגים לי פעם איך זה מרגיש: הוא החשיך את החדר, ביקש שאעצום עיניים ואז לחש לי שוב ושוב: "אתה אפס. אתה אפס". אחרי ההדגמה שלו ניסיתי להישאר קול. עשיתי פרצוף של "וואלה, לא נעים, עכשיו בוא תיקח את הכדורים". רק כשהוא יצא ניסיתי איכשהו להתגבר על הפחד. איזה חרא של חיים.

האישה של גרשון הרוצח

להיות מדריך הופך אותך במיידי לאבא של הילד הכי מופרע בשכונה. צריך לאמץ פרצוף קשוח ולהגיד לאנשים ללכת לישון בצורה שאין אחריה מקום לוויכוח. סיגלתי לעצמי את המבט של סטיב מקווין כשפיקפקו בהחלטות שלו ב"הבריחה", מבט שאומר "אני יודע מה נכון ואין על מה לערער". כל כך קיוויתי שזה המבט שיצא לי כשגרשון עמד מולי, כולו אדום וסוער.

לילה בהוסטל הוא חוויה קלה בדרך כלל. כשמגיעה השעה 22:00, רוב הדיירים כבר ישנים. הכדורים גומרים אותם ומרעיבים אותם. תמיד הייתי מתבאס לראות את הבנאדם החייכן שמולי הופך בתוך שנייה ליצור שכל ההבדל בינו לבין זומבי זה שבמקום תאווה לבשר־אדם הוא מפתח תאווה להכל. אז בדרך כלל כבר ב־23:00 הייתי מוצא איזה שניים עומדים מול מקרר פתוח ומחרעים דני שוקו עם לחם. פרצוף כועס, וגם הם במיטה. בחצות אני כבר על המיטה הנפתחת בחדר המדריכים, עם מזגן על המקסימום ושמיכת פוך. כשאתה סטודנט בבאר שבע מזגן הוא מצרך מחושב, אבל בהוסטל הייתי מתפרע עליו, בורא לעצמי אנטארקטיקות קטנות כל לילה.

בהוסטלים כוללניים, כאלה שמיועדים לחולים הזקוקים לליווי מקצועי אינטנסיבי, לילה זה פחד אלוהים. יש הוסטלים שהמדריכים חוטפים בהם מכות, ובחלקם הם רק מתעוררים בלילה כשמישהו צופה בהם מהחלון. לא ממש שווה את ה־100 שקל. ההוסטל הפרטי שלי היה קל: מקסימום מישהו דפק בדלת ב־4:00 לפנות בוקר כי היה קשה לו לישון. כמו אמא מנומנמת הייתי שולח אותם לשתות מים ולנסות שוב לישון. אבל הלילה של גרשון היה שונה.

גרשון היה פגוע הנפש היחיד שאפשר להגדיר כחולה מהסרטים: הוא רצח שני אנשים. העורך דין שלו טען לאי שפיות, אמר שהנרצחים דמו לשניים שהטרידו מינית את גרשון כשהיה ילד. גרשון נשלח למחלקה סגורה והתחיל לקחת המון כדורים. שקית שלמה הייתי נותן לו כל ערב, ובבוקר ובצהריים. האיש היה מסטול מתרופות. הוא עבר שיקום ושיחות רבות, אבל היה ברור שלעולם לא יצא מההוסטל. היתה לו שן תלויה על חוט ברזל, כי הוא פחד שהרופא שיניים יהרוג אותו. בתקופה שעבדתי שם הוא עדיין היה מתעצבן מהר, רק שבמקום לדקור הוא היה פאסיב־אגרסיב. לא הרים את הקול. כמה פעמים הוא קרא לאחת המדריכות זונה, ואחר כך התנצל על זה שוב שוב בכל רגע ומקום. אתם מבינים את התמונה.

אהובה היתה חברה של גרשון, ואובחנה כאישיות גבולית. אם יש מצב שזה נשמע יותר טוב מסכיזופרניה - כאילו גבולי זה כמעט נורמלי - אז זה לגמרי לא. אישיות גבולית היא כמו שפעת של הנפש: אין לה טיפול ממשי, והיא מתעתעת. כל הזמן נראה שהנה זה חולף, אבל שנייה אחרי זה שוב כואב בכל הגוף. באופן כללי, בעלי אישיות גבולית נוטים לתנודות קיצוניות במצב הרוח ולהרס עצמי. אהובה, למשל, היתה אובססיבית לניקיון ולאוכל. היא היתה ענקית. ומעבר לזה היה לה הטוויסט הנוסף שיש להרבה גבוליים: אובססיית מין. אז היא וגרשון היו מזדיינים המון. בכלל, פגועי נפש מזדיינים המון. זה אחד הפלוסים של המחלה. אם הכל דפוק, אז אין שום אכפתיות לחוקים חברתיים. אני חרמן, את חרמנית, בואי נזדיין. ובהרבה מקרים גם אתה חרמן, אני חרמן, בוא נזדיין. המון פעמים היו נכנסים שני גברים לחדר בהוסטל, נועלים את הדלת ויוצאים אחרי שתי דקות מחויכים, כשכולם צועקים להם "ישנתם כפיות?" וצוחקים. והחברה של גרשון לא היתה רק אובססיבית למין אלא גם פלרטטנית, מה שהטריף את גרשון.

כנראה שאהובה הלכה קצת רחוק מדי בלילה ההוא. אני הייתי בדרך לישון, בדיוק פתחתי את המיטה והדלקתי המזגן על מינוס 17 מעלות, כששמעתי את גרשון צועק מהחדר שלה: "עם כולם הזדיינת! יואב זיין אותך! לברוך מצצת! אפילו אסי המדריך זיין אותך!". כמו נער מתבגר, הדבר הראשון שהרגשתי זה צמרמורת מהמחשבה שאזיין אותה. כל כך ענקית. אבל הילד הדביל שבי התאייד במהירות כשהבנתי מול מה אני ניצב. גרשון - בנאדם שתיקן את השן שלו בטמבור, בנאדם שכבר עשה את הנורא מכל - חושב שזיינתי את חברה שלו. ואין אף אחד שירגיע אותו. הזומבים ישנים, ואני המדריך היחיד.

הוא דפק בדלת.

סקרתי מהר את החדר: אם הוא מזנק עלי, במה אני יכול להגן על עצמי? תפסתי איזה סכין מריחה ביד אחת, ובניתי על להכות אותו בראש עם הטלפון. פתחתי את הדלת בפנים הכי רציניות שיכולתי לארגן.

"אסי", הוא אמר, מתנשף.

חיכיתי שיגיד עוד משהו. היד שלי אחזה בסכין מתחת לשרוול, וניסיתי להתעלם מהמחשבה שהוא לא ממש יועיל לי, אלא אם יתברר שגרשון עשוי מחמאת בוטנים.

"אסי", הוא אמר שוב. התכוננתי שישאל אם זיינתי אותה. התכוננתי לענות לו באופן הכי נחרץ שלא, ושאני לא מאמין שהוא שואל את זה, ושזאת חוצפה. כל הדברים שאני אמור להגיד כאילו האדם שמולי לא דקר למוות שני אנשים באתר בנייה.

"אני לא יכול לישון", הוא אמר לבסוף.

השרירים שלי סירבו להרפות. מדדתי את המרחק לשפופרת הטלפון וחישבתי עם איזה צד עדיף להכות.

"שתית מים?", שאלתי דרך שיניים שניסו לא לחרוק.

"כן", הוא ענה, ואחרי רגע הוסיף: "מותר לי לקחת כדור שינה אם אני ממש לא יכול לישון".

"אני יודע", עניתי, "אבל אתה בטוח שאתה לא נרדם? אני לא רוצה שתיקח כדורים סתם".

"אני בטוח", הוא אמר והשפיל מבט.

נתתי לו כדור. תוך עשר דקות הוא הזדמבם. נעלתי את הדלת פעמיים. אם לא הכפור שבחדר והפוך שעלי, הייתי ער עוד שעתיים. אבל נרדמתי. שינה קצרה שהתעוררתי ממנה ישר לתוך חשש מהפגישה שמיד תגיע כשהוא יבוא - ראשון, כמו שהוא תמיד בא - לקחת כדורים.

הוא הגיע נפוח כולו מהשינה ומהסמים, וביקש את הכדורים. נתתי לו. הוא חייך. לא נרגעתי.

"אסי", הוא אמר, והשן התנדנדה על החוט כשדיבר, "אני מצטער על מה שאמרתי אתמול".

"זה בסדר", חייכתי אליו והרפיתי משפופרת הטלפון שגיליתי שאחזתי. "כולנו מתעצבנים לפעמים".

הבריחות של רובי החייכן

רובי היה שומע קולות, ומדי כמה ימים היה נעלם מההוסטל לכמה ימים. המדריכות אהבו אותו. אפילו ליאורה, אם הבית התמנונית. הוא היה אתיופי. לפני שקראו לו רובי היה לו שם באמהרית, שהמשמעות שלו היא "נבחר". אבל כמו בשנות ה־50, כשהצברים החליטו שאבא שלי צריך להפוך מברנד לגל - ואני איבדתי את הסיכוי להיות המשורר והפילוסוף אסי ברנד, ונשאר לי מקסימום כדורגלן רמת עמידר אסי גל - ככה הנבחר הפך לראובן. ובמקום להפוך שולחנות, הוא חייך.

צילום: Gettyimages Imagebank 

לרובי היה חיוך בוהק, כמו אצל הילד הכהה של בנטון שמצולם ליד הילד הג'ינג'י חסר שתי השיניים הקדמיות. רק שאצלו חסרו שתי השיניים התחתונות, והטוויסט הזה בחיוך המושלם שלו הוא זה שהמס את כל המדריכים. הוא היה בשבילנו כמו ילד שובב שברגע אחד מעיף לך לתוך הבית כדורגל דרך החלון, וברגע הבא מופיע אצלך בסלון, נזהר לא לדרוך על שברי הזכוכית שעל השטיח, ומבקש את הכדור בחזרה. הכל נסלח. את השיניים החסרות, אגב, הוא היה יכול לתקן: ביקור אצל רופא שיניים עולה לפגועי נפש כמו קופסת סיגריות ושלוש בירות.

רובי, כמו כל דיירי ההוסטל, אהב לעשן. העישון מרגיע את הלחץ והרעידות שגורמים הכדורים. הרבה חולים מעשנים שתי קופסאות ביום, ואין הרבה מה לעשות בנושא. אבל רובי גם אהב לשתות, ואת זה לא יכולנו לקבל. אני זוכר פעם אחת כשהחזירו אותו והוא נכנס למשרד לקחת כדורים. הוא סיפר שברח כדי לשתות ולעשן, כי החיים חרא. ובגלל שהוא נראה כל כך טוב, הוא תמיד גם זיין על הדרך. רציתי להגיד לו אז, "איזה מגניב זה לעשן, אה? בוא שב, ספר לי. איך היא היתה? משתוללת?", אבל לא יכולתי. צריך להבין שסמים וסכיזופרניה לא ממש הולכים טוב ביחד, ואלכוהול זה כמו להוסיף ניטרו לגליצרין - או לחרבן עוד יותר את רמות הדופמין, שיש להן כנראה משקל רציני בגורמים למחלה. אז במקום לשבת לקטנה עם רובי, סיפרתי לו כמה אני אוהב את החיים. כמה אני מעריץ עצים. יש בהסתעפות הזאת של ענף משהו כל כך יפה, אמרתי לו, שזה שווה הכל. רובי חייך ולקח את הכדורים שלו. למחרת הוא ברח, ובסוף מצאו אותו זרוק מתחת לעץ תפוזים.

כשהוא חזר הוא בא לקחת כדורים. לא משנה כמה גרוע הוא הרגיש, וכמה הוא לא האמין שדווקא הכדורים יעזרו לו, הוא המשיך לבוא לקחת אותם. כזה הוא היה: לא מתווכח, לא עושה בעיות. ישבתי שם וחייכתי אליו: מה יהיה, רובי? תמשיך לברוח? "מה אני אעשה, אסי", הוא אמר בחיוך, "החיים חרא". הוא קם לצאת, ובדלת נעצר והסתובב אלי. "אסי", הוא אמר, "מאוד אהבתי את הסיפור שלך על העצים. מאוד יפה". אחר כך הוא חייך ויצא. נשארתי מרוקן. הסתכלתי קצת על העצים שנעו ברוח. הקולות בראש שלי אמרו לי ללכת לישון. הקשבתי להם.

המוזיקה של רונן האבוד

רונן היה השלמת ההכנסה שלי: דייר לוויין, כלומר פגוע נפש שחי לבד בדירה משלו ומקבל סיוע מקצועי בהתאם למצבו. הוא עבד כמסדר קרטונים בבית חולים, ומתוקף התפקיד היה מסתובב עם סכין קטן, חותך את החיבורים של הקרטונים כדי להפוך אותם לשטוחים, ואז מסדר אותם בערמות. אחר כך היה בא מישהו אחר, אוזק אותם וזורק למכונה שעושה מהם קובייה. למה לא לזרוק ישר למכונה? כי צריך עבודה לפגועי הנפש. רונן ידע שהוא עושה שטות לפרנסתו, אבל הוא אהב להסתובב חמש שעות בלי אף אחד על הראש, לקבל את משכורת המקסימום שהוא יכול להרוויח (2,800 שקל) ולחזור הביתה לנגן. והוא ניגן מעולה. לפחות ככה המורה שלו לנגינה מתל אביב אמר, וגם העובדת הסוציאלית ששמעה אותו פעם אחת. אני שמעתי אותו מנגן במסיבה את "נגעה בשמיים", אבל את זה גם לילך השכנה שלי בת ה־12 מנגנת לא רע. הוא חשש להראות לי נגינה רצינית יותר, כי פחד שהוא לא באמת טוב.

כמו אצל הרבה פגועי נפש אחרים, המחלה התפרצה אצל רונן כשהיה בן 15. זה הגיל שבו מופיעים בדרך כלל התסמינים הראשונים. הם מתבטאים לרוב בהתבודדות ובהסתגרות, כלומר בילד מתבגר שנסגר בחדר שלו ושומע מטאליקה כל היום - רק שלפי זה, כל הורה שני בארץ צריך לקחת את הילד שלו לאבחון. אבל אף אחד לא עושה את זה, כי בגיל 17 כולם מגלים פתאום את הבנות ומתחילים לזיין. אלא שרונן נשאר בחדר. יכול להיות שאם ההורים שלו היו לוקחים אותו לאבחון מוקדם, היה אפשר למנוע את המשך התפרצות המחלה. אבל אין הרבה ילדים שיגיבו בסבבה ל"בוא נלך לפסיכיאטר. אני רוצה לבדוק אם יש לך סכיזופרניה". אז רונן לא אובחן בזמן, והחרדות שלו רק התעצמו.

טיפול תרופתי נכון והעובדה שהמחלה לא היתה מאוד טראומטית הובילו למצב התקין יחסית שרונן היה בו. דיברנו על כל דבר: סרטים, סדרות, מוזיקה. ברוב המפגשים ישבתי אצלו ושמענו זפלין ברקע. יצאתי איתו להופעות. בהופעה של אסף אמדורסקי, אחת הטובות שראיתי, הוא היה איתי. הוא הכיר את החברים שלי והם אהבו אותו. צחקנו יחד. אבל החשש החברתי הבסיסי שלו לא נעלם.

בטווח הגיל הזה, 15־17, התפיסה החברתית מתעצבת. לומדים לדבר עם אנשים, לומדים מה אוהבים לעשות ואיך. מתנשקים פעם ראשונה, מתאהבים, נשברים. רונן לא עבר את כל זה. כשהוא השתקם מהמחלה לא היה לו מושג מה זאת התנהגות חברתית מותרת. הוא רצה לדעת הכל, ומצד שני פחד לשאול. אחרי כל דבר שהוא שאל - החל באיך זה לגור עם שותף ועד איך מתחילים עם בחורה - הוא שאל אם זה בסדר שהוא שואל. הוא חשש כל הזמן שהוא פוגע באנשים, נכנס להם למרחב. הוא לא ידע איזה בגדים לקנות. תמיד קנה ג'ינס גדול מדי ככה שהחריץ שלו הפציע, ולא הצליח להבין את המנגנון של החגורה. גם לבשל הוא לא ידע. רצה לדעת, אבל היה כל כך עסוק בנגינה ובמלחמה בפחדים שלא מצא לזה זמן. אז זה מה שעשינו בזמן שלנו.

הכי הרבה הוא רצה חברה, גם של בנים וגם של בנות. אבל אין מקומות מפגש לפגועי נפש כמוהו, וסכיזופרניה היא מחלה שמאוד מרתיעה אנשים. אז הייתי מנסה לעשות מפגשים עם דיירים אחרים שהדרכתי, אבל המחלה מתבטאת ברמות כל כך שונות שהיה קשה למצוא התאמה. למצוא בת זוג היה עוד יותר קשה. יש אתר היכרויות לאנשים עם נכויות, כל הנכויות, ככה שאישה בלי רגליים יכולה לפגוש חירש־עיוור; רונן נרשם לאתר וסיפר על מחלת הנפש שלו. אף אחת לא ענתה.

לפני שעזבתי את העיר, כי זה מה שעושים בבאר שבע, הוא שאל אם נישאר בקשר. אמר שכל המדריכים שלו אמרו שיישארו בקשר ולא נשארו. אמרתי שבטח, אבל שזה תלוי גם בו. כשעזבתי התקשרתי אליו כמה פעמים, ואמרתי לו שיעדכן אותי כשהוא בא לתל אביב לשיעורי גיטרה. נשב, נשתה את הבירה האחת שמותר לו בשבוע. הוא אמר שבטח, ולא התקשר מעולם. כנראה חשש לפלוש לי למרחב הפרטי. אני, מצידי, לא יצרתי איתו קשר כשהגעתי לבאר שבע לבקר חברים. לא משנה כמה אצדיק את עצמי, תמיד ארגיש מניאק. פשוט העדפתי לבלות את הזמן עם חברים אמיתיים, ולא עם כאלה שאני צריך להסביר להם איך מתחילים נשיקה צרפתית.

השתיקות של יואב החכם

שום חדר בהוסטל לא נשאר פנוי הרבה זמן. כשמישהו עובר לדיור מוגן - או להפך, מתאשפז במחלקה סגורה עד דלא ידוע - משרד הבריאות שולח רשימת שמות של אנשים. ככה הגיע יואב, שבהתחלה דווקא נראה כמו מקרה די קל. בחור עצמאי, אינטליגנטי, עם בעיות חברתיות וסכיזופרניה. קצת שיקום והוא יעבור לדיור מוגן. אבל סכיזופרניה היא כמו פיצה: בגדול אתה יודע מה יש שם, אבל פתאום אתה נוגס ומגלה שהשתרבב איזה אנשובי שלא הזמנת.

העניין הוא שהמדריכים לא תמיד מקבלים את המתכון בשלמותו, וזה היה גם במקרה של יואב. להגיד שהיו לו בעיות חברתיות זה כמו לומר שסטאלין היה מעט ריאקציונר. הוא היה שנוא, התנשא מעל כולם, נדחף לאנשים לחדרים והסריח. כשניסיתי לעודד אותו להתקלח, הוא היה מביא טיעונים הגיוניים־לכאורה למה לא צריך: "איך אתה יודע שאני מסריח?", הוא היה תוהה. "אולי אתה מסריח ומשליך את זה עלי?". מעצבן, אבל מצחיק. בכלל, יואב היה גאון. הוא קרא ספרי היסטוריה על השושלת ההבסבורגית ועל הרב עקיבא איגר. כששאלנו אותו מה הדעות הפוליטיות שלו, הוא אמר "אני סוציאל־דמוקרט עם קריצה לליברליזם". מצחיק, אמרתי. והוא ידע את זה, ונהנה מהחיוכים שכמעט כולנו העלינו כשהוא אמר דברים כאלה. רק שהייתי אמור להכריח אותו להחליף בגדים אחרי שבוע ולנסות ללמד אותו איך לדבר עם אנשים, ואפילו לי לא היה כוח אליו.

ערב אחד סיימתי משמרת שבת כשדיירת קראה לי לעלות לחדר של יואב. הוא עמד מחוץ לחדר, ללא תזוזה, נעץ עיניים בתקרה ופכר את ידיו. כששאלתי אותו אם הכל בסדר הוא מילמל שכן, אבל הקול שלו היה מונוטוני כמו חתיכת מתכת שנופלת שוב ושוב בחדר ריק. התברר שיואב חוטף מדי פעם התקפי קטטוניה; האנשוב הארור שבעיסה. התקשרתי לעובדת הסוציאלית שלו. היא אמרה לי לתת לו ואליום ולקחת אותו למיון פסיכיאטרי.

נתתי לו כדור ויצאנו. במונית הוא לא הפסיק לשאול אותי באותו קול מונוטוני אם הנהג הוא בדואי. לא נעים; בעיני נהגי מוניות בבאר שבע, בדואים הם בעיה חמורה יותר למדינה מעוני או מאשכנזים. ניסיתי להשתיק אותו והחנקתי גיחוכים.

כשהגענו הוא כבר דיבר יותר, חזר ושאל למה אנחנו בבית חולים, אבל הטון המונוטוני השתנה והפך למין שיר אימה: כל כמה צעדים הוא נעמד על הדשא השומם בדרך למיון, נעץ עיניים בנקודה לא ברורה ושר "אסי, מה אנחנו עושים כאן?". הרגשתי שעוד רגע יצמחו לו אנשובים מהאוזניים. כשהרופא בדק אותו, הוואליום כבר השפיע. יואב חזר להתחכם ולתת הסברים למצבו. הרופא שיחרר אותו עם עוד מרשם לוואליום.

אחרי שבועיים עזבתי את ההוסטל. לא ממש בגלל המקרה הזה; כבר הייתי שחוק, והרגשתי שאני לא יכול לתת יותר מעצמי למקום. העדפתי לדבר עם יואב על המצב הכלכלי ולשמוע את ההערות המתנשאות שלו מאשר לחשוב על עוד רעיונות שיהפכו אותו לאזרח מהשורה. וזה היה הזמן לעזוב גם בגלל שיותר מהכל, העדפתי לא לשמוע יותר את יואב בכלל.